כאשר האדם מתחיל מחדש את הדברים בשיא ההתלהבות וממשיך בשיא ההתלהבות ולא תלוי בתוצאות ויש לו כיסופים להצלחה ולא משנה לו כמה זמן ייקח העיקר השאיפה שלו, זה לא משנה לו כמה זמן ייקח, וכל החיים שלו נצבעים בצבעים צבעוניים כפי שהמשורר משליך את מצב רוחו על הנוף.

והאדם כאשר קורים לו דברים טובים בטבעו הוא חושב שהכל צבעוני ופורח ולפעמים כאשר האדם טועה הוא מתבלבל וחושב שהכל בצבעים אפורים ודהויים אבל אפשר לחשוב אחרת, שהאדם נפל מחוסר הבנה נכונה של הדברים כי זו הייתה ההבנה של אותו הרגע ולא יכלה להיות אחרת. אבל עכשיו הוא יותר מבין ומשתמש בכל כוחותיו ולא משנה העבר משנה עכשיו ההווה ומשנה להמשיך ולעשות הכי טוב ואפשר תמיד להתחיל מחדש, לא משנה כמה נפילות החכמה היא לקום מהנפילות.

וכאשר אדם מבין שהוא עכשיו חזק יותר מהעבר הוא יודע שהוא יכול להצליח והוא ממשיך במטרה ללא היסוס. והוא עושה הכי טוב ושמח בחלקו. כי האושר הפנימי שלו לא תלוי בשום דבר, האושר הפנימי שלו הוא מתוך העולם הפנימי שלו, והוא יכול להיקשר ולא להיקשר לדבר בו זמנית, גם להיקשר להצלחה ממשהו, אבל לא להיתלות יתר על המידה שזה יפגע בו. הוא יודע שיש בו אושר פנימי שהוא הכי חשוב שלא תלוי בכלום, שיש לו יכולות לעשות הכי טוב, ולא משנה הסיטואציה אף אחת לא גורעת מערכו האמיתי.

וכך אף סיטואציה לא תשבור את האדם, כי הוא יודע שהוא תמיד הכי טוב מכל הבחינות בפנימיות שלו. והדברים החיצוניים הם יצירות שהוא יוצר ונותן להם מתוך הפנימיות את המשמעות. ולא משנה כמה פעמים האדם טועה, האדם יודע שהוא שלם עם עצמו, והוא מקבל את עצמו ללא תנאים, ואוהב את עצמו ללא תנאים ומקבל את המציאות ללא תנאים. זהו כלל חשוב לכל החיים. והכי חשוב שהאדם יהיה אמיתי עם עצמו.

כאשר האדם לפעמים עושה טעויות, הוא נוטה להאשים את ההחלטות של העבר שלו, אבל גם ההחלטה להאשים את עצמו היא לא אובייקטיבית, כי הוא חשב באותו הרגע דברים מסויימים, וזו הייתה ההבנה שלו באותו הרגע, אם הייתה לו הבנה אחרת היה מחליט אחרת.

ומעניין שהוא תופס רק דברים ספציפיים כדי להאשים את עצמו בהבנות מסויימות שלא היו נכונות די צורכן ועל אחרות הוא בכלל פוסח - זה לא אובייקטיבי בעליל.

מעניין שהוא לא מאשים את עצמו מה היה בגן, מה היה כשהיה עולל איזה טעויות "עולל" ובבית הספר, שאיחר לביה"ס, הוא לא מאשים את עצמו כי זו הייתה ההבנה של אותו הרגע. ומעניין איך הכל השתנה כאשר האדם מוציא את האמת מפרופורציות, ובאירועים אחרים הוא פתאום נזכר שיש פתאום טעויות ש"אי אפשר לסלוח" והטעות כ"כ חמורה וקשה שצריך ממש להרגיש רע, ואין הכוונה לדברים קשים באמת אלא, הכוונה לדברים שהאדם עשה ופשוט מאוד לא הבין להתנהג אחרת. פשוט מאוד כאשר האמת של האדם יוצאת מהפרופורציות הנכונות האדם מתייחס לתוצאה שהוא מעוניין להסתכל עליה ושם את האובייקטיביות הצידה ומשתמש ברגש.

ולפי ההבנה של אותו הרגע, גם אותה הבנה היא לא שונה מאותה טעות בגן, או בהיותו עולל ששפך את השוקו הקר על המיטה או, שאיחר לביה"ס כל וכן, בגיל שהיה נער הכל אותו דבר כי הכל נבע מאותה הבנה של אותו הרגע.

ולכן, ההיגיון אומר שאין צורך לבכות על חלב שנשפך, והאדם יכול להתמקד בעיקר ולא בטפל. והעיקר להתקדם כי כל הזמן יש הבנה חדשה וברורה יותר על החיים.

כי האדם כעת לא יכול לעשות אחרת ממה שהוא מבין כרגע וזו ההבנה שלו כרגע. וכאשר האדם יודע לסלוח לעצמו על טעויות אז הוא מקבל את עצמו ללא תנאים ומקבל את עצמו וכן, מקבל את המציאות ללא תנאים כלשהם וחי את החיים שלו טוב יותר.