הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=3107183
פילוסופיה / פיזיקה - ואף על פי כן, קיימת המציאות כשלעצמה - חלק 2

* פילוסופיה / פיזיקה - ואף על פי כן, קיימת המציאות כשלעצמה - חלק 1.

איינשטיין, מסתבר, נהג לכתוב יומני מסעות, ורוזנקרנץ תרגם וערך את יומן מסעו האינטנסיבי בארץ - ישראל. בהערות האישיות הללו מתגלה לנו איינשטיין קצת שונה מזה המוכר לנו: הוא מפגין הבחנה פסיכולוגית חודרת, מלא חמלה, אבל לפעמים ציני ואפילו קצת רכלני. הנה תיאור ביקורו בהר - הבית:

אחר כך מטה, אל חומת בית המקדש (כותל הדמעות), שם אחים - בני - עמי קהי המוחין מתפללים בקול רם, פניהם מכוונים אל הכותל, תוך נענועי גופם לפנים ולאחור. מראה עלוב של בני - אדם, נושאי עבר ללא הווה (ע' 195).

את הטיול הרגלי הזה עשה בשבת עם הנציב העליון:

עשיית היכרות עם הרברט סמואל. נימוסים אנגליים. השכלה גבוהה, רב - צדדית. תפיסת - חיים אצילית, מרוככת ע"י הומור. הבן [לימים סר אדווין סמואל, מייסד רשות השידור] עדין ולא מרשים במיוחד, כלה [הדסה, בתו של המילונאי יהודה גור] עליזה ומחוספסת עם ילדון נחמד [מיודענו דוד סמואל] (ע' 194).

עוד פעם - פעמיים יופיע הנציב העליון ביומן בנסיבות רשמיות לגמרי, וכן יופיעו ביטויי הערצה מצד איינשטיין להדסה. דוד אמר לי בחיוך כי החיבה של איינשטיין לאמו הייתה לדעתו עמוקה יותר ממה שמופיע ביומן, אבל לבקשתו איני מרחיב בנושא זה. נראה, אם כן, שהנציב לא החל לדבר עם איינשטיין על פיזיקה במהלך אותו ביקור. עוד פרט שסיפק לי הנכד הוא כי כיוון שאיינשטיין לא היטיב לדבר אנגלית באותם ימים, והנציב לא שלט בגרמנית, דיברו השניים צרפתית, השפה בה נשא איינשטיין גם את הרצאותיו בארץ. בהתחשב בעובדה שאינשטיין קיבל את הציון הנמוך ביותר בצרפתית בבית הספר, וגם נכשל פעם בבחינות הכניסה בצרפתית לבית הספר הפוליטכני בציריך, נראה שהשיחה לא הייתה שוטפת במיוחד. בתצלום אחר של איינשטיין עם דיזנגוף ושאר נכבדי תל - אביב מופיע גם המילונאי יהודה גור, שהוא - לגמרי במקרה - סבו השני של דוד סמואל.

ד

סיפרתי על מה ששמעתי ליובל נאמן ז"ל, כי ידעתי שהוא ילקק את אצבעותיו מהנושא. נאמן היה לא רק פיזיקאי דגול שרק פסע היה בינו לבין פרס הנובל (ליתר דיוק: הבדל של שבועיים בין פרסום מאמרו לזה של מורי גל - מאן) על גילוי חלקיק האומגה מינוס, אלא גם אל"מ בצה"ל וראש אמ"ו, שר המדע והיסטוריון של המדע. שופע ונדיב כדרכו, הוסיף לי נאמן פרטים משפחתיים משלו לגבי סוף אותו מסע של איינשטיין בארץ - ישראל: בתחנת הביניים בפורט - סעיד התארחו איינשטיין ורעייתו בבית מרדכי מושלי, אחי - סבו של נאמן, כשגדליהו נאמן, אביו, נשא את מזוודותיהם לאונייה שהסיעה אותם לברצלונה, כאורחיו של המלך אלפונסו השלושה - עשר.

ה

איינשטיין וסמואל היו אמורים להיפגש שנית בפלסטינה כעבור שנתיים, בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית. אבל איינשטיין, מסתבר, היה מבריז סדרתי. כיוון שכעס על מייסדי האוניברסיטה על שהקימו מוסד שאינו עוסק רק במחקר, חזר על המחאה השקטה שנקט מול ועדת פרס נובל והודיע לסמואל כי "במקרה" יהיה בארגנטינה באותה עת. באותה שנה, 1925, התמנה נציב עליון חדש לארץ - ישראל, הלורד פלומר. סמואל רצה להישאר בארץ ולהתמסר לפילוסופיה, אבל הנציב החדש הבהיר, מסיבות מובנות, שאינו רוצה לראות את קודמו האהוד מתגורר בארץ. בצער נאלץ סמואל לשוב לבריטניה. הוא ואיינשטיין נפגשו שנית כעבור שנה בגרמניה, שם בילה הנציב לשעבר עם משפחתו בחופשה, ופעם נוספת, כעבור תשע שנים, בלונדון, שם התארח איינשטיין בבית הלורד. דוד, שהיה אז כבן תשע, זוכר איך נכנס לחדרו של האורח ומצא אותו ואת רעייתו בפיז'מה. אתה לומד פיזיקה? שאל איינשטיין. לא, ענה הילד. מתמטיקה? גם לא. אולי אסטרונומיה? שאל האורח המאוכזב. לא, אבל אני לומד גיאוגרפיה, אמר דוד בנימוס. יפה, לך תביא לי גלובוס ואסביר לך משהו על הכוכבים והאור. דוד אינו זוכר על מה נסבה אותה הרצאה מאולתרת, אבל לא הייתי מתפלא אילו התברר שאיינשטיין ניסה להוכיח לו שגרוויטציה מכופפת קרני אור...

ו

כמעט שלושים שנה חלפו, והנציב העליון לשעבר פרסם את ספרו, בו סיכם את מחשבותיו על הפיזיקה העיונית, שאולי ביקורו של איינשטיין בארץ - ישראל נתן להם את הדחיפה הראשונית. מקריאה בספר ניתן להבין את אכזבתו של פרופ' סמואל מסבו. הספר הוא ניסיון חובבני לפתור כמה מבעיות הפיזיקה המודרנית מבלי לשלם את המחיר האינטלקטואלי ששילמה תורת היחסות, קרי, ויתור על מושגי הזמן והמרחב המוחלטים. בעת הזאת כבר היו אישושים ניסיוניים חותכים לתורת היחסות הפרטית והכללית, לתורת הקוונטים, לקוסמולוגיה החדשה, ואפילו הפרדוקסים המפורסמים שגילה איינשטיין שנועדו לנגח את תורת הקוונטים כבר פורסמו. חרף כל אלה, המשיך סר הרברט לדבוק בקיום האתר, אותה ישות ערטילאית שתורת היחסות כבר הפכה אותה לסרח עודף מיותר, והתאמץ ליישב אותו עם טענות תורת היחסות. גם כשהתייחס בקצרה לתורת הקוונטים, הציע פתרון נדוש לפיו גלים הופכים לחלקיקים, ההופכים שוב לגלים. בקיצור, הפוליטיקאי הליברלי התגלה כפילוסוף די שמרן.

ובכל זאת היו בספר דברים שתאמו את השקפת - עולמו של איינשטיין. לכך נוספה מן הסתם שותפותם של השניים לתמיכה בציונות ובמדינת ישראל הצעירה. לפיכך ביקש המחבר - וקיבל - תגובה מאיינשטיין לספרו, אותה פרסם כאחרית - דבר לספר.

היה פרט מסקרן בעותק שקיבלתי מדוד: שתי חתימות על עמוד השער. סמואל, מסתבר, ביקר אצל איינשטיין בפרינסטון ושם חתמו שניהם על הספר. סמואל חתם בעט נובע כחול ואיינשטיין בשחור. סר הרברט גם ציין את המקום ואת התאריך: פרינסטון, השלישי לאפריל 1952. והנה, נראה שאיינשטיין תיקן את התאריך שרשם הלורד, ועל ה - 3rd הכחול עובר מה שנראה לי כמו 2nd בשחור. פדנטיות כזאת מצד איינשטיין נראתה לי תמוהה. האם עשה זאת בבדיחות הדעת? ואולי ביקש להקניט את אורחו הנכבד: במדע צריך לדייק?

רמז נוסף בא מדף שהראה לי דוד, מודפס במכונת כתיבה ונושא את התאריך 24. 9. 52, וזו לשונו (אנגלית) : "תצלום זה, המופיע בבוליטין ידידיה האמריקאיים של האוניברסיטה העברית בירושלים, (יולי / אוג. 1952) נעשה אחרי ארוחת ערב מטעם האוניברסיטה שנערכה בפרינסטון נ. ג'. [ניו ג'רסי] בשני לאפריל, 1952. ד"ר אלברט איינשטיין ואני היינו הנואמים, ואחרי ארוחת הערב, לבקשת אחד האורחים, חתמנו שנינו על עותקים של Essay in Physics שלי. עותק של הספר נראה (בתצלום זה) מונח על השולחן. " מתחת לטקסט המודפס מופיעה החתימה "סמואל. " בדף מופיע תצלום של שני האנשים מחייכים ליד שולחן סעודה שעליו מונח הספר, וכן גלויה בגרמנית מאיינשטיין לסמואל מ - 1925. לא מן הנמנע, אם כן, שתיקון התאריך היה תעלול פומבי של איינשטיין.

ז

מה, אם כן, השיב איינשטיין לסמואל? במכתבו הוא עובר בשתיקה מנומסת על הנקודות העיקריות בהן אינו מסכים עם ידידו - והן כמובן נוגעות לרוב הספר - כנראה מתוך תחושה שסמואל לא הצליח להפנים את התובנות הרדיקליות של היחסות והקוונטים. הוא מתייחס בעיקר לשאלת היחס בין התיאוריה למציאות. כך הוא אומר בסיום דבריו:

אשר לאלה הרואים בתורת הקוונטים הנוכחית גוף מידע שלם בעיקרון, הם מהססים בין שתי אפשרויות:

1. קיימת מציאות פיזיקלית, אולם חוקיה אינם מאפשרים אמירות שאינן סטטיסטיות.

2. אין שום דבר הדומה למצב פיזיקלי. "קיימות" רק הסתברויות וניתן לצפות בהן.

שנינו מסכימים בנקודה זו: אנו מתייחסים באי - אמון לשתי פרשנויות אלה ומאמינים שתיתכן תיאוריה המסוגלת לתת תיאור שלם של המציאות, אשר חוקיה מבססים יחסים בין הדברים עצמם ולא רק בין הסתברויותיהם.

אך איני סבור שאמונה זו של המדע בת ימינו היא בת - הפרכה מבחינה פילוסופית. שכן לדעתי ויתור אינטלקטואלי אינו ניתן להפרכה כמשהו שאינו אפשרי מבחינה לוגית. כאן אני פשוט שם את מבטחי באינטואיציה שלי.

הדברים כל כך יפים ופשוטים עד שכל המוסיף גורע, ובכל זאת, בגלל תמציתיותם, ארשה לעצמי לחזור עליהם במילים שלי. איינשטיין תוקף את האמירה הרדיקלית - כביכול של הפוזיטיביזם האומרת "אין משמעות לדיבורים על מציאות אובייקטיבית. " אמירה זו, מעיר איינשטיין, מתיימרת להיות משוחררת מהנחות מטאפיזיות אבל היא עצמה מטאפיזית, שכן לא ניתן בשום אופן להפריך אותה. הוא גם מודה שרק האינטואיציה שלו הדריכה אותו בעמדה זו, ועד היום אין לנו משהו יותר טוב ממנה, בינתיים.

בסירובו לקבל את מה שנראה עד אז כשתי האפשרויות היחידות רומז איינשטיין מהי התיאוריה היחידה הבאה בחשבון, לדעתו, להסברת התופעות הקוונטיות: בפשטות, הוא רוצה תורה מדעית ככל התורות, המתארת את העולם הפיזיקלי כמציאות אובייקטיבית, שלגביה ניתן להציע ניבויים מדוייקים יותר ויותר, הכל בהתאם לדיוק של מכשירי המדידה. משאלה זו של איינשטיין לא התגשמה, אולם בזמן שכתב לידידו את הדברים לעיל, כבר אי - אפשר היה לפטור אותו כריאקציונר שעבר זמנו: פרדוקס ה - EPR, אותו ניסח ב - 1935, הבטיח שגם תורת הקוונטים, שלכאורה יצאה ממאבקיה אתו כשידה על העליונה, לעולם לא תדע שלווה כל עוד ידבק בה החשד כי היא מרשה להשפעות לעבור מהר יותר ממהירות האור.

ח

נראה, אם כן, כי מסיבה זו חש איינשטיין בנוח בדיאלוגים עם אנשים שאינם מדענים וענה לבני - שיחו בסבלנות ובאריכות, כאילו שוחח עם עמיתים בכירים, אפילו כשלא הצליחו או אפילו לא התאמצו להבין את תורתו. השכל הישר היומיומי נראה לו עדיף על ההיגיון הקוונטי. באותם ימים, מפתחיה הצעירים של תורת הקוונטים התפעלו כל כך מהעובדה שבכל ניסוי קוונטי, לא ניתן להבדיל בין "מה שלמדנו על החלקיק" לבין "מה שקרה לחלקיק, " עד שעשו בקלות את הצעד הנוסף אל הוויתור על קיומה של כמעט כל תכונה פיזיקלית מחוץ לתודעה האנושית. אמנם היה זה איינשטיין ששימש להם מודל לחיקוי, כי הוא עצמו ויתר שנים רבות קודם לכן על קיומם של מרחב וזמן מוחלטים ללא תלות בצופה, אבל כששאל אותו פיליפ פרנק מדוע אינו נוהג בעקביות ותומך עתה בוויתור הגדול יותר שעושה תורת הקוונטים, ענה איינשטיין: "על בדיחה טובה אסור לחזור פעמים רבות מדיי. " במכתב למקס בורן היה איינשטיין חריף אף יותר:

בהשקפותינו המדעיות נהיינו הפכים. עליי להודות שרעיונותיך מזכירים לי את המשל היפה "זונות צעירות - זקנות חסודות, " בעיקר כשאני חושב על אחד מקס בורן.

נטישת ההנחה בדבר עולם אובייקטיבי הייתה בעיני איינשטיין פיתרון זול מדי לחידות שמציבה התורה החדשה, ובכך לא חשש להימצא בחברה אחת עם אלה שאינם פיזיקאים. ובעניין זה מצטרף אני הקטן בכל לב להסכמה בין שני האנשים הטובים הללו, ה"לורד אוף כרמל" שהוכתר למושל היהודי הראשון בארץ - ישראל אחרי אלפיים שנה ואיש - המדע הקוסמופוליטי שסירב להיות הנשיא השני שלה.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן