"היה לי ברור שרציתי לשחק אישה חזקה ועצמאית, אחת אמיתית היא מלאה לב, חזקה, חמלה וסלחנית. היא רואה את חוסר הצדק, אבל חייבת לפעול למען הצדק. היא פועלת, בזמן שכולם מסביבה שותקים. היא דורשת את תשומת הלב של העולם וכשהיא עושה את זה, היא נותנת דוגמא חיובית לאנושות. וונדר וומן גם נאבקת באהבה ובתקווה של עצמה. היא מתבלבלת, חסרת ביטחון והיא לא מושלמת וזה מה שהופך אותה לאמיתית" \ גל גדות.

יש כל כך הרבה סוגיות ושאלות מעניינות בתוך מה שמדברת גל גדות, בתיאור שלה את הדמות של וונדר וומן.

שאלות כמו האם כוח זה משהו שנראה מבפנים או מבחוץ בעצם? מה נחשב "חזק" ומה קורה לאדם שנחשב ל"חזק", האם מותר לו גם להתבלבל, לפחד או להרגיש גם חוסר אונים או שהוא מוגבל רק לתכונות מסויימות? מה קורה כשאני רואה משהו שלא צודק מבחינתי, האם אני מספיק חזק או חזקה כדי לפעול, ללכת לפי מה שהלב אומר לי?

מעבר לכך, האם כוח זה רק להגיד את מה שאני חושבת בצורה של התנצחות, החלטיות, או שמה יכולה להיות מעורבות בכך גם חמלה, סלחנות ועדיין יחד עם נחישות? האם יש פה סתירה בין כל התכונות הללו?

עם הזמן למדתי שההגדרה של להיות "חזקה" פעמים רבות מכוונת בצורה אוטומטית להחלטיות, לנחישות תמידית, לאמירה מוחלטת של מה שחושבים, בלי הרבה הקשבה לאחר. בואו ניתן הגדרה ומשמעות אחרת ל"חזקה"? אולי חזקה זה היכולת לשמור על איפוק, חמלה וסבלנות כלפי האחר ולהיות מסוגל לדרוש אך גם להתפשר? אולי חזקה יכולה להתקשר לעמוד שדרה חזק, שלא מתקפל בלחצים סביבתיים, נאמנות לאמת ולערכים פנימיים וחיבור לעצמי האמיתי? ואולי חזקה משמעה גם לאפשר לעצמך לגלות בלבול, חוסר ביטחון, להרגיש גם רגשות שליליים ולהבין שזה אנושי, טבעי ונורמלי?

עם התהליך האישי שאני עוברת, אני מבינה שאפשר גם וגם. גם להיות נחושה, וגם סלחנית ומלאת חמלה. גם לדרוש וגם להתחשב. זה יכול ללכת יחד ואפשר להשיג אף יותר בשילוב בין ההפכים האלה. אני מבינה מצד שני עד כמה שזה קשה. יש אגו, קשה לעקוף אותו.

אם אני חושבת שמגיע לי, שמישהו חייב לי משהו, אם אני נפגעת כשאני לא מקבלת את מה שאני סבורה שמגיע לי, קשה לגלות את השילוב הנדיר והמדהים הזה.

גיליתי שכשאני משחררת או שמה בצד לרגע את מה שאני סבורה ש"מגיע לי", אני מצליחה לראות את הצד השני, את המצוקה שלו. זה מאפשר לי להתנהל בצורה יותר אנושית ומכילה ועל ידי כך להיות שלימה גם עם התוצאה.

מותר לכעוס. אולי הכעס מבטא את התשוקה למשהו אחר, למציאות אחרת. אך האם אפשר לכעוס יחד עם החמלה? האם אפשר לדרוש יחד עם כניסה לנעליו של האחר? נראה שמאתגר אך בהחלט אפשרי ומשתלם.