המשך מכאן: אושר. האם אושר היא תכונה מולדת ? האם יש לך את ה DNA של האושר ? חלק 1.

כל אדם נולד מלא בטחון עצמי! ילד קטן לא מפחד משום דבר. ילד קטן אינו ירא משום דבר. ילד קטן בברירת המחדל שלו, הוא מלא בבטחון עצמי. הוא לא חושש לומר את דעתו. הוא לא מפחד מבני אדם. הוא לא מפחד מ"מה יגידו". לא אכפת לו מה יחשבו. הוא לא חושב שיש מישהו כלשהו בעולם שטוב יותר או פחות ממנו. הוא פשוט חי את החיים שלו כפי מה שנראה לו שהכי טוב עבורו.

ילד קטן נולד מאושר. הוא מקבל את המציאות כפי שהיא, ללא שום דיונים או ויכוחים. הוא סקרן, בודק מה טוב לו, עושה את מה שנראה לו, אבל הוא לא מתלונן על שום דבר. בקיצור כל אדם נולד מאושר. וזה מסביר מדוע בד"כ אנשים נהנים לראות ילדים קטנים? בגלל שזה מזכיר לאדם את המצב הרגוע שבו הוא עצמו היה בעבר, ואת המצב הרגוע שאליו האדם שואף להגיע. מצב ללא דאגות כמו של ילד קטן.

כאשר תינוק רגוע, הוא הרבה יותר רגוע מאשר רוב ככל האנשים העשירים בעולם. אין לו כלום מעצמו והוא רגוע לחלוטין. מה ההבדל היחיד בינו לבין אותם אנשים? תשובה: צורת החשיבה. בלי להיכנס כאן למה היא צורת החשיבה הנכונה בדיוק, יש להתרכז רק בדבר אחד. והוא כי ההבדל היחיד בין התינוק לבין שאר בני האדם, היא צורת החשיבה. לתינוק אין כלום, חוץ מאשר את הגוף הפיזי שלו. והוא רגוע לחלוטין. למבוגר יש אלפי אלפים יותר ממנו, והוא לחלוטין לא רגוע. מה ההבדל? רק עניין של חשיבה. פיזית אין שום הבדל. ההבדל היחיד הוא המחשבות בלבד.

אז איך זה שהאדם הופך להיות לא מאושר, מוטרד, חרד, מדוכדך וכולי? באיזה שלב מאבד האדם את הביטחון העצמי שלו ואת שמחת החיים שלו? תשובה: כאשר הוא מתחיל לגדול. כל יום שהילד גדל ובא במגע עם בני אדם אחרים (לא מאושרים), כך הוא לאט לאט מאבד את שמחת חייו.

גם ההורים שמאוד אוהבים את הילד שלהם, מחוסר ידיעה הורסים לו את התמימות שלו ואת שמחת החיים שלו. איך? על ידי זה שהם משרישים בו בצורה מודעת ובלתי מודעת את דפוסי החשיבה המשובשים של עולם המבוגרים "החכמים" יותר ממנו, אך מאושרים הרבה פחות ממנו. ולזה כמובן נוסיף את הסביבה כולה, שמשפיעה על האדם...

וכאשר האדם לא מקבל חינוך נכון, הוא הולך לאיבוד בתוך הג'ונגל של העולם הזה. עד שהוא מתחיל "לחפש את עצמו" ולנסות לפענח כיצד ניתן לחזור לאושר שהיה לו כאשר הוא היה ילד קטן, חסר דאגות לחלוטין.

על נגעי החברה אין צורך להרחיב. לא ממש צריך להסביר מדוע החברה ה"נאורה" / "מתורבתת" / "מתקדמת" וכל שאר המילים היפות, משבשת את צורת חשיבה של האדם והופכת אותו ללא מאושר. כל חכמי החכמים שממציאים כל היום המצאות / מקימים ומפרקים חברות / עסקים / מדינות. כל אותם חכמים שיושבים מבוקר עד ערב וחוקרים מחקרים שונים ומשונים, כולם ביחד לא הצליחו לגלות כיצד בן אדם יכול להיות מאושר.

וההוכחה הפשוטה לכך היא, כי רוב ככל בני האדם, גם החכמים / עשירים / מפורסמים ביותר, אף אחד מהם לא ממש מסוגל לומר "אני מאושר".

זה כמובן לא באשמתו של אף אחד, כי זו המציאות. אך המציאות היא שככל שהחברה "מתקדמת" יותר בחיצוניות ובכל מה שהעולם מתקדם (לא ממש ברור להיכן ומהי התכלית), כך העולם מתרחק יותר ויותר ממה שנקרא אושר / שמחת חיים / רוגע / שלווה וכולי. והדברים כמובן ידועים וברורים, לכל מי שעושה השוואה בין צורת החיים החיצונית והפנימית שיש היום ביחס ללפני כמה דורות בלבד.

אז מה יעשה ילד קטן שנופל לתוך הג'ונגל הגדול הזה? הוא הופך להיות "אחד מהחברה", עד אשר הוא "מחפש" ו"מוצא את עצמו" ומתחיל לבנות את העולם האישי שלו, מחוץ לג'ונגל ומחוץ לכל הבלגאן. אבל גם ההורים של הילד לא ממש מסייעים לשימור שמחת החיים של הילד שלהם. וכנ"ל, אף אחד אינו אשם בשום דבר, כי גם ההורים עצמם הם רק בני אדם, וגם אותם לא חינכו כראוי. אבל זו המציאות. ואיך ההורים עצמם משבשים את השכל של הילד שלהם?

אז יש כאן 2 דברים. מודע ובלתי מודע. החלק המודע היא בעצם ה"דוגמא האישית" של ההורה, שהוא חלק מהחברה והוא מלמד את הילד שלו בצורת ההתנהגות שלו, בדיוק את הדברים שאותו לא צריך לעשות. ההורה מלמד את הילד שלו לכעוס / לסבול / להתלונן / לקטר / להלחם / להשפיל אחרים / לא לכבד אחרים / להתנשא מעל אחרים / ואיך כמובן לעשות את כל הטעויות שהוא עצמו עשה, שבסופו של דבר מובילים אותך ללא להיות מאושר כידוע.

אבל ישנו גם את החלק הבלתי מודע. זה החלק שבו ההורה בטוח שהוא בסדר, אבל שוב פעם בלי להאשים אף אחד, גם כאשר ההורה בטוח שהוא בסדר גמור, גם אז הוא לפעמים יוצר נזקים בצורה סמויה. וזה קורה בעיקר כאשר ההורים מתוך תום לב רוצים שלילד שלהם יהיה טוב, ואז הם מתחילים ליצור אצל הילד את האגו / תלות רגשית בכל מיני דברים / חיפוש כבוד / חוסר ביטחון עצמי / חוסר הערכה עצמית וכולי.

הדוגמאות הן רבות מספור, אך ניתן מספר דוגמאות. לדוגמא: לפרגן לילד על התוצאה של מה שהוא עשה ולא על המאמץ, זה לדוגמא משבש בצורה סמויה את צורת החשיבה של הילד. כי הוא בטעות חושב שהתוצאה חשובה יותר מאשר הדרך. למרות שהאושר הוא הדרך ולא התוצאה. לוותר לילד על התנהגות לא ראויה ולא להעמידו על מקומו (בצורה מכובדת כמו אדם בוגר), זה גם כן הורס את הילד, כי זה מרגיל אותו לחוסר התנהגות ראויה.

לתת לילד כל הזמן תשומת לב, גם זה הורס את הנפש של הילד. לתת לילד המון מתנות, להעמיד את הילד במרכז העניינים כל הזמן, לשאול את הילד כל הזמן מה הוא רוצה, לתת לילד תשומת לב רגשית נוספת שלא היו נותנים לו אילו הוא היה מבוגר, גם זה הורס את הילד. (אין הכוונה להזניח את הילד במה שאינו יכול לעשות בכוחות עצמו, הכוונה היא לעודף תשומת הלב שהילד מקבל). כל המשחקים המטופשים שמשחקים עם הילדים, גם הם משבשים את המוח של הילד.

לא שההורים יודעים לעשות משהו אחר, אבל כל הדברים האלו משבשים את המחשבה של הילד ופשוט הורסים לו את החיים! ולמה? כי הם משרישים בו בקטנותו את ההפך של כיצד הוא באמת צריך לחשוב ולהתנהג בחיים האמתיים. בחיים האמתיים צריך איזון, צריך לדעת להתחשב באחרים. בחיים האמתיים אינך במרכז העניינים, בחיים האמתיים מרדף אחרי תשומת לב יוצר סבל. בחיים האמתיים לא כל מה שאתה רוצה קורה ולא כל מה שקורה אתה רוצה.

המשך כאן: אושר. האם אושר היא תכונה מולדת ? האם יש לך את ה DNA של האושר ? חלק 3.