הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=276630
גלעד שליט והשבוי הפנימי שבתוכנו

זהו. גלעד שליט חזר הביתה, ובכך מסתיימות להן חמש שנים שבמהלכן הוא ישב לא רק בחדר בו היה שבוי, אלא גם בתודעתם של כל תושבי ישראל. בתוך תודעה זו הוא תפס מקום ייחודי, מקום של דאגה ושל הזדהות. אכן, כל חייל שנופל בשבי מעורר את התקווה לשיחרורו, אבל דומה שבמקרה של שליט לא היתה זו רק תקווה, אלא הזדהות עמוקה.

מתוך סטטוסי הפייסבוק, שלטי החוצות וקריאות ההזדהות עלתה תחושה שאיננו רק דואגים לגלעד, אלא גם כואבים את כאבו, יודעים את מצוקתו, וסובלים את סבלו. אך מהי הסיבה להזדהות עמוקה זו? אולי נוכל להביט פנימה, ולנסות לאתר את המקום הפנימי שננגע באופן כה חזק על ידי סיפורו.

"גלעד עדיין חי" זעקו השלטים, והתכוונו לכך שיש להחזיר את החייל החטוף משום שהמשך שהותו בשבי עלול לעלות לו בחייו. אך נראה שהצורך להדגיש את עובדת חייו של גלעד מגיע ממקום עמוק יותר. בתוך תוכם, אנשים רבים בישראל חשו שגלעד עודנו חי בגופו, אך ש"חייו אינם חיים". כלומר - למעשה אין בחייו בשבי כל טעם.

מה יש במצב השבי שהופך את החיים ל"לא חיים"? יש בו אובדן של חופש התנועה, אובדן השליטה, פחד מהעתיד, אבל בעיקר יש בו את אובדן החברה, או במילים אחרות: את הבדידות. עבור רבים מאיתנו בדידות זו, היות אדם עם עצמו בלבד, היא מצב של סבל עמוק, חוסר אושר וחוסר טעם. נראה שתחושה זו היא הבסיס להזדהותנו הגדולה עם גלעד. כאשר אנו מדמיינים את עצמנו במצבו, אנו מדמיינים את עצמנו באותו מצב של בידוד, ובאותו סבל עמוק.

במסורות רוחניות רבות של המזרח ישנם סיפורים על נזירים ששמו עצמם במצב הדומה למצב השבי למשך שנים ארוכות. ביושבם במערה מרוחקת או בבקתה מבודדת בהרים הם נותרים בבדידות מוחלטת, ונעים בתוך מרחב מצומצם מאד. מה שגילו כמה מהנזירים הללו, שוב ושוב על פני היסטוריה של מאות שנים, מתואר כהארה. אושר גדול. ואין זה אפילו אושר רגיל, אלא גילוי של חופש פנימי מאושר ורוטט מרוב חיים. ממש היפוכו של המצב דמוי המוות שאותו תיארנו בעיני רוחנו לפני דקה קלה.

אבל רגע, אם ייתכן אדם שכלוא במשך שנים בבידוד ואושרו אינו נפגם כלל, מדוע עבורנו חוויה זהה תהיה סבל כה חריף? ההסבר של הפסיכולוגיה המזרחית הוא, שבידוד וחוסר חופש פיזי הם מצב של סבל רק כל עוד איננו שמחים עם עצמנו. במצב העניינים הרגיל, טוענת הפסיכולוגיה הזו, לא טוב לנו עם עצמנו. אנו מלאים במחשבות מפחידות ומכאיבות, בבילבול, ריקנות ועירפול. לכן אנו נמצאים במצב של בריחה מתמדת משהיה ממושכת עם עצמנו ובתוך עצמנו.

ולאן אנו בורחים מעצמנו? לנתיבים שונים ומגוונים, אך העיקריים שבהם הם אל החוויה החברתית, ואל הגשמת תשוקות שונות בעולם החיצוני לנו. כאשר אנו עושים כך, אנו למעשה "משתמשים" באנשים, בחפצים ובעולם הפיזי כולו, כצעצועים שיסיחו את דעתנו מאותו חוסר אושר פנימי. אם יקחו מאיתנו את הצעצועים האלה, נושלך בבת אחת בחזרה אל במקום ממנו ברחנו - אל תוך תוכנו. אך דווקא במקום ההוא, בשהיה הממושכת לבדנו, עם אותו ריק כאוב, נוכל לגלות שאין ממה לברוח. שה"אני" שלנו איננו כלא, אלא למעשה מרחב חופשי. שאין הוא ריקנות, אלא מלאות.

לעתים קרובות אני נוכח, שהאמת שבבסיס הפסיכולוגיה המזרחית, או הבודהיזם, קשה מאד לעיכול על ידי אנשים בישראל ובמערב בכלל. מצב התודעה שבו "לבד שווה סבל" הוא כה נפוץ, שהוא למעשה החוויה היחידה המוכרת על ידי התרבות שלנו מזה עידנים, ואנו לעתים קרובות רואים אותו כ"טבע שלנו". פעמים רבות, אפילו ההצעה לחקור או לערער על מצב עניינים זה נדחית בכעס או בבוז. ועם זאת, העדויות על אושר שאינו תלוי באחר, אינו תלוי בחופש התנועה או הבחירה, ואינו תלוי בדבר, קיימות.

החיים זימנו לגלעד שליט חוויה קיצונית וממושכת, והשפעותיה עליו ועל חייו אינן יכולות להיות ידועות לנו. רבים חוזרים מהשבי עם זכרונות כואבים שמגבירים את הסבל בחייהם, ועם זאת ישנם גם שבויי מלחמה החוזרים לאחר שנים ומעידים ששהייתם הכפויה במחיצת עצמם גילתה להם דברים יקרי ערך כגון את התפילה, את הענווה, ואפילו חוויות רוחניות הדומות לאלה של נזירים. עבורנו, ההזדהות העמוקה שחווינו עם גלעד עשויה להיות הזמנה להתבוננות אל הפחד הגדול שלנו מלהישאר לבד, רק עם עצמנו. הזמנה להתבוננות בשבוי הפנימי שלנו.

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן