הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=275792
הורות מודעת - למה?

/ יעל עיני

כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי, הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו הוריי. אני אהיה אם טובה יותר, קשובה יותר וכו'. משאלת לב זו הובילה אותי להרבה שנים של טיפול פסיכולוגי והתנסויות בתחומים משלימים שונים.

כשהייתי בהריון, זה היה הפחד העיקרי שלי: "איזו מן אמא אהיה? ". אחרי שבני נולד, הבנתי, שאף על פי שהמטרה שלי היא להעניק לו את הטוב ביותר שאני יכולה, הוא אדם בפני עצמו ולא תמיד הוא יפרש את הטוב שלי כטוב.

הבנתי גם עוד דבר: נכון, אני לא כמו הוריי, אני מגדלת את ילדי בצורה ובאורח חיים אחר, אבל המשקעים שהותירה בי הילדות שלי, החסכים שלי, המקומות החשוכים בנפשי משפיעים גם הם על חינוך ילדי, ולפעמים, דווקא כשאני רוצה להיות חזקה - הם מופיעים.

בספרם "הורות - מן השורש אל הלבלוב" (ד"ר דניאל ג. סיגל ומרי הארצל, הוצאת אחיאסף, 2004) מציגים המחברים סכמה נפלאה להתנהגות שלנו: "דרך המלך ודרך משנית". ב"דרך המשנית", אנחנו נמצאים בעיבוד קוגניטיבי חלש. כאשר אנחנו נמצאים במתכונת עיבוד חלש, רגשות שונים כמו פחד, עצב או זעם עלולים להציף אותנו ולגרום לכך שנתנהג בצורה ריגשית קשה או אימפולסיבית ולא בצורה שקולה.

ב"דרך המלך", מתבצע עיבוד באופן פעולה גבוה, אשר מפעיל את הקורטקס הפרה - פרונטלי (החלק הקידמי של המוח). בתהליך עיבוד זה, אנחנו מסוגלים להשתמש בתהליכים הגיוניים ובעלי יכולת התבוננות של הנפש. הדבר מסייע ליכולתנו להתבונן באפשרויות ולשקול את דרך הפעולה שנבחר ואת השלכותיה.

בעיות בלתי פתורות, שלנו, ההורים, עלולות ליצור חוסר אירגון בנפשנו ובפעולתנו. הדבר עלול לגרום לנו להגיב בעוצמה רגשית ובאופן לא צפוי בקשרים שלנו עם הילדים שלנו.

בתקופת התואר שלי התנדבתי בביטוח לאומי. כשסיימתי את תקופת ההתנדבות, כתבה לי אחת המתנדבות משפט שמהותו תמיד הייתה חקוקה בליבי: "שימרי על זיכרונותיך ורגשותיך כילדה לעת תהיה לך משלך, וקחי את האהבה שתגישי לה והגישי אותה גם לאמך שלך ותראי את הרווח הגדול, והאור שיציף אותך. " האמת היא, שכשענת כתבה לי את המשפט הזה, התעצבתי מאוד. ראיתי בזיכרונות האלו נטל ולא הבנתי את המתנה שיש בידי. כולם מסביבי שכחו את עברם, והילדות נדמה כנטמעת מבין חייהם, ואילו אני חיה את ילדותי ונערותי כל הזמן.

כשאור, בני, נולד, התחלתי להבין את משמעות המשפט, ואת מהות המתנה שקיבלתי מהיקום.

כן, אני זוכרת את ילדותי, כן, פעמים רבות היא צורבת בחיי ומשפיעה על חיי ועל התנהגותי, אבל הסיבה שאני זוכרת אותה היא כדי שאוכל לשנות. שאוכל לשנות לא רק את חיי וחיי ילדי, אלא שאוכל לעזור לאחרים, הרוצים בכך להשתנות.

רובנו בוחרים לא לזכור, ואם כבר לזכור, אז שיהיו אלו התקופות היפות. רובנו מנטרלים את הרגש מהזיכרונות הלא נעימים שלהם, וכך כשהם מספרים עליהם נדמה כאילו הכל תקין.

ואז מגיע הילד.

הילד בשר ודם שלנו מעיר בנו את הילד הוירטואלי - ממשי שמצוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. הילד בשר ודם שלנו מחזיר (גם אם באופן לא מודע) את כל הרגשות לזיכרונות, וכשאנחנו עוברים עם ילדינו את תקופות החיים שלו, שמזכירות את תקופות חיינו, אנחנו שבים לילדותנו.

כילדים, אנחנו כועסים המון על ההורים שלנו (טוב, לפחות אני כעסתי המון), על כל מה שהם לא נותנים לנו או לא מקשיבים לנו. כהורים, אנחנו נוטים להלקות את עצמנו פעמים רבות על דברים שעשינו או אמרנו שלא באמת רצינו לעשות או להגיד.

ההבנה הזו, שכדי לתת לילדי דברים שאני מעולם לא קיבלתי, עלי לדעת מה לא קיבלתי, להתמודד איתו וללמוד לקבל את שחסר, והמחסור בכלים פרקטיים לדו - שיח עם הילד שלי, הובילו אותי לחקור וללמוד, ובסופו של דבר לפתח סדנא ל"הורות מודעת".

אני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע המרתק הזה שנקרא הורות, הן במפגשים אישיים, הן באמצעות האינטרנט (מאמרים, הקלטות וכו') והן באמצעות סדנאות "הורות מודעת".

הכותבת: יעל עיני - מנחה סדנאות ומפגשים פרטניים בהורות מודעת בתקשור


* www.newac.co.il/articles/291-הורות-מודעת, - %D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%99%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן