לפעמים, מרוב הלחץ הנפשי שיש לאדם הוא מרגיש כאילו הוא הולך להשתגע. לפעמים הלחץ הנפשי גורם לאדם להיות כ"כ מנותק מהמציאות, עד כדי כך שמתחילה אצלו חרדה, מה יקרה אם הוא יאבד את דעתו ומה יקרה אם פתאום הוא ישתגע.

החרדה הזאת דומה בדיוק לחרדה של מה יקרה אם פתאום אקבל התקף לב ואמות, מה יקרה אז?! יש אנשים שמפחדים מכך שפתאום באמצע החיים, פתאום הם ימותו ויעזבו את כל העולם הזה מאחוריהם. באמצע התוכניות, באמצע הפרויקטים, באמצע המיזמים, באמצע כל הדברים, פתאום האדם מקבל התקף לב / קורת לו תאונה והוא מת. ישנם אנשים שחרדים מכך.

אך כמובן ששתי החרדות האלו הן שטויות מהסיבה הפשוטה הבאה. משוגע אינו יודע שהוא משוגע וממילא הוא אינו סובל. מי שסובל זה מי שצריך לחיות עם המשוגע. המשוגע מבחינתו אינו סובל, הוא לא יודע שהוא משוגע ואצלו הכל בסדר גמור. אם יש למשוגע את היכולת לדעת שהוא משוגע, אז ממילא אינו משוגע! כך שבאמת כנ"ל, אם תשתגע לא יקרה שום דבר, כי אם תהיה משוגע באמת, אז ממילא לא תדע שאתה משוגע ואז ממילא הכל בסדר.

אותו הדבר לגבי המוות.

כאשר אדם מת אנחנו מצטערים על עצמנו אך לא עליו. הוא כבר מת, הוא כבר נמצא במקום אחר שאין לנו בו תפיסה. אנחנו מצטערים על כך שאנחנו נשארנו בלעדיו, אך הוא כבר מת. אדם מת מאחר שהוא כבר מת, אז זה לא ממש משנה לו מה עם המיזמים / הפרויקטים / החובות וכל שאר הדמיונות. כי הוא כבר מת.

כאשר אתה מת, זה לא מפריע לך שאתה מת, כי אתה הרי מת. אם מפריע לך משהו, אם כן אינך מת. כך שבכל מקרה אם תמות, אז לך לא יקרה שום דבר.

כפי שכבר התבאר, מי שרוצה לחיות טוב יותר, צריך לזכור שבכל רגע הוא מתקרב אל הסוף.

כאשר אדם זוכר שבסוף הוא ימות, זה גורם לו לחיות טוב יותר, כי זה מכניס את כל החיים שלו לפרספקטיבה ונקודת מבט שונה. אדם שניצל מתאונת דרכים, מתחיל להעריך את החיים. אדם שנרפא ממחלה סופנית קשה, מעריך את החיים עוד יותר. כי ברגע שהמוות קרוב, החיים מתחילים להיות יקרים באמת.

ולכן אדרבה, מי שחושש מכך שהוא הולך למות, אדרבה הוא צריך לדעת לנצל כל רגע בחייו בצורה הטובה ביותר. והכלל והעיקר הוא שכל אדם צריך לקבוע לו זמן לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו, ולהתבונן באמת על חייו, כיצד הוא חי את חייו, מי הוא בכלל, מה מטרותיו וכולי. כי לפעמים לאדם יש מטרות וכל מיני דמיונות שנובעים מהאשליה כאילו הוא הולך לחיות לנצח. רוב בני האדם לדוגמא עובדים ועובדים ועובדים ועובדים (ע"ע וורקוהוליזם) עד שמגרשים אותם משוק העבודה. ואז התחנה הבאה של הרכבת, היא בית הקברות.

רוב בני האדם חוששים שיפטרו אותם ושהם יאבדו את פרנסתם. רוב ככל הדאגות שיש לאדם בחיים הן סביב הכסף והפרנסה וכולי. אך מי שיתבונן בעניין יראה, כי הדבר הגרוע מכל שיכול לקרות לך מכך שתאבד את העבודה, הוא שלא יהיה לך מה לאכול ושאז תמות. אבל באמת וכי אם תעבוד כ"כ קשה לא תמות בסוף? הרי בכל מקרה בסוף צריך למות! אז מה הלחץ הגדול כ"כ מכך שאין לך כסף. הרי הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא שתמות, וזה הרי בכל מקרה יקרה. אז תירגע, תנשום אוויר ותתחיל לחיות.

אחת ההתמודדויות הגדולות שיש לאדם בחיים, היא כאשר הוא יוצא לפנסיה ואל החיים האמיתיים באמת. הוא כבר לא צריך / יכול לעבוד, הוא כבר לא צריך ללמוד, לא צריך להקים משפחה, לא צריך כלום. הוא צריך רק לחיות וזה מאוד מפחיד לחיות. כי איך חיים? מה עושים כל היום? מה עושים אם אין עבודה? מה עושים כשיש הפסקת חשמל והעולם שסביבך מתנתק, מה עושים אז? האדם מחפש כל הזמן תעסוקה ומחפש לברוח מעצמו כדי לא לחיות.

כך שיותר מאשר מפחד האדם למות, מפחד הוא לחיות. כי באמת מה האדם עושה כל היום חוץ מאשר להרוג ולהמית במו ידיו את הזמן שלו. הזמן שיש לאדם בחיים אלו בעצם החיים שלו. ורוב ככל היום האדם הורג את הזמן שלו במקום לחיות באמת. האדם מחפש ומנסה להמציא דרכים איך להרוג את הזמן, כי הוא מפחד לחיות. והכל כמובן נובע מבלבול אחד גדול שנובע רק מחמת חוסר ישוב הדעת. כי האדם מפחד למות אבל הוא מפחד גם לחיות, אז מה בדיוק הוא רוצה שיקרה? האדם בעצם מפחד בכלל מעצמו. למרות שבאמת אין סיבה לפחד מעצמך, כי אתה כולך רק טוב והכל טוב. ומי שלא מפחד מעצמו, אדם כזה לא מפחד לחיות ולא מפחד למות.

האדם אינו חי באמת חיים טובים, כי כל חייו הוא נמצא במירוץ אחרי הזהב הדמיוני. הוא עובד עבור הילדים שלו כי זה מאוד חשוב, וגם הילדים שלו עובדים עבור הילדים שלהם כי זה מאוד חשוב, וגם הילדים שלהם עובדים עבור הילדים שלהם כי זה מאוד חשוב. ועדיין לא הגיע אותו הילד שיגיד כולם עבדו בשביל, תנו לי ליהנות בשקט! כי באמת הכל דמיון אחד גדול.

ומי שלא עובד על אחרים, אז הוא עובד על עצמו ויש לו כל מיני תוכניות לבנות הרים ובניינים שמגיעים לשמים ולכבוש את העולם, אבל הוא שוכח שבכל רגע ורגע הוא מתקרב לתחנה האחרונה. שבסופו של דבר לא משנה מה הוא יספיק ומה ולא, ומה יהיה לו ומה לא, בסוף הוא מגיע לאותה התחנה. ורק כאשר האדם מתחיל לחיות את הרגע הזה בלבד, בלי לתכנן תוכניות כאילו הוא הולך לחיות לנצח, רק אז הוא מתחיל לחיות את החיים הטובים באמת.

וכדי לחיות באמת, צריך כל אדם לנסות להתחבר לעצמו ולהבין מיהו בדיוק. כי באמת האדם הוא המחשבה שלו. וכל מה שקורה לאדם קורה במחשבה שלו. והמחשבה של האדם עצמה והמהות שלה, היא כמובן כולה רוחנית ושייכת למקור הבריאה של העולם כולו וכולי. וכאשר האדם מתחבר לעצמו באמת ומזכך את המחשבות שלו, על ידי זה הוא מתחבר לשורש של היקום ולשורש האמיתי של החיים, ואז הוא חי חיים טובים באמת!

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

העולם בוכים על זה שנפטר, אבל הוא צוחק על כולם!

פַּעַם אַחַת עָמַדְנוּ לְפָנָיו... וְהוֹלִיכוּ מֵת לִפְנֵי חַלּוֹנוֹת בֵּיתוֹ, וְהָיוּ הוֹלְכִין אַחֲרָיו וּבוֹכִין וּמַסְפִּידִין עָלָיו כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם. עָנָה וְאָמַר, הַמֵּת מִסְּתָמָא שׂוֹחֵק בְּלִבּוֹ עַל שֶׁבּוֹכִין אַחֲרָיו. כִּי בּוֹכִין עַל שֶׁנִּפְטַר מִן הָעוֹלָם, כְּאִלּוּ אוֹמְרִים לוֹ הֲלא טוֹב אִם הָיִיתָ מַאֲרִיךְ עוֹד יָמִים בְּזֶה הָעוֹלָם, וְסָבַלְתָּ עוֹד צָרוֹת רַבּוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם וְהָיְתָה לְךָ עוֹד מְרִירוּת הָעוֹלָם

ואם לא תעבוד, מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך? שתמות? הרי בכל מקרה בסוף תמות, אז מה הלחץ?

מַה לִּדְאג עַל פַּרְנָסָה? הֲלא אֵין דְּאָגָה וַחֲשָׁשׁ כִּי אִם שֶׁמָּא יָמוּת בָּרָעָב אִם לא יִהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה, וּמַה בְּכָךְ כִּי יָמוּת? כִּי גַּם בְּלא זֶה צְרִיכִין לָמוּת

כל רגע שעובר אתה מתקרב אל הסוף

כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחֲלוֹקוֹת הֵן בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת בֵּין הַשְּׁכֵנִים וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו. וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׂים עַל לִבּוֹ הַתַּכְלִית שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָאָדָם מֵת, כִּי הַיּוֹם שֶׁעָבַר לא יִהְיֶה עוֹד וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה

בְּעִנְיַן הַיִּרְאוֹת וְהַפְּחָדִים שֶׁאָדָם מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד עַל פִּי הָרב מִכַּמָּה דְּבָרִים אוֹ מִבְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהַזִּיק לוֹ כְּלָל. וְהַדָּבָר נִרְאֶה שֶׁרַק בַּסּוֹף כְּשֶׁהָאָדָם נִסְתַּלֵּק [מת] וְשׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וְרַגְלָיו אֶל הַדֶּלֶת, אָז יִהְיֶה לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת בֶּאֱמֶת וְיִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ וְיִרְאֶה הָאֱמֶת, שֶׁכָּל הַיִּרְאוֹת וְהַפְּחָדִים שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם שֶׁעָמְדוּ כְּנֶגְדּוֹ, הָיָה הַכּל שְׁטוּת וָהֶבֶל וּבְחִנָּם הָיָה לוֹ יִרְאוֹת וּפְחָדִים מֵהֶם, כִּי מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ אָדָם. וְכֵן לְעִנְיַן הַתַּאֲווֹת, כִּי אָז יִרְאֶה הֵיטֵב אֲשֶׁר בְּחִנָּם כִּלָּה בַּהֶבֶל יָמָיו וּבִשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים כָּאֵלּוּ וּמִי הִכְרִיחַ אוֹתוֹ לָזֶה וְכוּ' כִּי רַק אָז יִרְאֶה הָאֱמֶת הֵיטֵב הֵיטֵב

עָנָה וְאָמַר: עַל שְׁנֵי כִּתּוֹת [קבוצות] אֲנָשִׁים יֵשׁ לִי רַחֲמָנוּת גָּדוֹל עֲלֵיהֶם, עַל אֵלּוּ אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב אֵלַי וְאֵינָם מִתְקָרְבִים, וְעַל אֵלּוּ הַמְקרָבִים אֵלַי וְאֵינָם מְקַיְּמִים אֶת דְּבָרַי.

כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיֶה עֵת, בְּעֵת שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מֻנָּח עַל הָאָרֶץ עִם רַגְלָיו אֶל הַדֶּלֶת [אחרי שהאדם מת], אָז יִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב וְיִתְחָרֵט מְאד מְאד עַל שֶׁלּא זָכָה לְהִתְקָרֵב אֵלַי, אוֹ שֶׁלּא קִיֵּם אֶת דְּבָרַי. כִּי אָז יֵדְעוּ שֶׁאִם הָיוּ מְקרָבִים אֵלַי וּמְקַיְּמִים אֶת דְּבָרַי לא הָיָה שׁוּם דַּרְגָּא [מדרגה ומעלה] בָּעוֹלָם שֶׁלּא הָיִיתִי מְבִיאָם לְאוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה. אֲבָל לא יוֹעִיל אָז.

לא כל מה שנקרא חיים, נחשב באמת לחיים

עָנָה וְאָמַר, אֲנִי חָיִיתִי הַיּוֹם חַיִּים שֶׁלּא חָיִיתִי עֲדַיִן מֵעוֹלָם, כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי חַיִּים, וְהַכּל נִקְרָא חַיִּים, אֲבָל הַיּוֹם חָיִיתִי חַיִּים טוֹבִים שֶׁלּא חָיִיתִי מֵעוֹלָם חַיִּים כָּאֵלֶּה...

גַּם אַחַר כָּךְ דִּבֵּר עִמָּנוּ עוֹד בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים כַּמָּה פְּעָמִים מֵעִנְיַן הַחַיִּים הַנַּ"ל שֶׁהַכּל נִקְרָא חַיִּים. וְגַם בְּעִנְיַן חַיֵּי צַעַר יֵשׁ חִלּוּקִים הַרְבֵּה. וּמוּבָן כַּוָּנָתוֹ שֶׁעִקַּר הַחַיִּים כְּשֶׁזּוֹכִין לֵידַע מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ [ידיעת הבורא]... כִּי הֵם עִקַּר הַחַיִּים בֶּאֱמֶת

מי שרוצה לחיות באמת צריך להתחבר לעצמו ולשורש של היקום

וּבִתְחִלָּה הִתְחִיל לְדַבֵּר מֵעִנְיַן חַיִּים וּמִיתָה, עָנָה וְאָמַר: בֵּין חַיִּים לְמִיתָה אֵין חִלּוּק, כִּי אִם בְּמִדַּת אַמָּה אַחַת, שֶׁעַכְשָׁו הָאָדָם שׁוֹכֵן בְּכָאן, וְאַחַר כָּךְ הוּא שׁוֹכֵן שָׁם [וְהִטָּה בְּיָדוֹ עַל הַבֵּית עָלְמִין]. וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לוֹמַר כָּל עִנְיָן זֶה: 'חַיִּים נִצְחִיִּים' וְכוּ' כְּדִלְקַמָּן, כְּלוֹמַר, שֶׁמִּי שֶׁזּוֹכֶה לְדַעַת אֲמִתִּי הַנַּ"ל לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵין חִלּוּק אֶצְלוֹ כְּלָל בֵּין חַיִּים לְמִיתָה, כִּי הוּא דָּבוּק וְנִכְלָל בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, רַק שֶׁעַכְשָׁו בְּחַיָּיו דִּירָתוֹ בְּכָאן, וְאַחַר כָּךְ דִּירָתוֹ שָׁם כַּנַּ"ל...

חַיִּים נִצְחִיִּים הֵם רַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא חַי לָנֶצַח וּמִי שֶׁנִּכְלָל בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא גַּם כֵּן חַי לָנֶצַח, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא נִכְלָל בְּאֶחָד וְהוּא אֶחָד עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא חַי חַיִּים נִצְחִיִּים כְּמוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֵן אֵין שְׁלֵמוּת רַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְחוּץ מִמֶּנּוּ כֻּלָּם חֲסֵרִים, וּמִי שֶׁהוּא נִכְלָל בּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁלֵמוּת.

וְעִקַּר הַכְּלָלִיּוּת שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל בְּאֶחָד, הוּא עַל יְדֵי הַדַּעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם: 'אִלּוּ יְדַעְתִּיו, הֱיִיתִיו', כִּי עִקַּר הָאָדָם הוּא הַשֵּׂכֶל, וְעַל כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשֵׁב הַשֵּׂכֶל, שָׁם כָּל הָאָדָם, וּכְשֶׁיּוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בִּידִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא שָׁם מַמָּשׁ, וְכָל מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ יוֹתֵר, הוּא נִכְלָל יוֹתֵר בְּהַשּׁרֶשׁ, דְּהַיְנוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְכָל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ בְּרִיאוּת הַגּוּף וְכָל שְׁאָר הַחֶסְרוֹנוֹת, הַכּל הוּא בְּחֶסְרוֹן הַדָּעַת.

וְאַף שֶׁיֵּשׁ חֲסֵרִים לְגַמְרֵי מֵהַדַּעַת, וְעִם כָּל זֶה יֵשׁ לָהֶם כָּל טוּב, בֶּאֱמֶת כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם אֵינוֹ כְּלוּם וְכֵן לְהֵפֶךְ, הַשָּׁלֵם בְּדַעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ חִסָּרוֹן, בֶּאֱמֶת הַחִסָּרוֹן אֵינוֹ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (נְדָרִים מ"א) : "דַּעַת קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ, וְאִם דַּעַת חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ", כִּי עִקַּר הַחִסָּרוֹן וְהַשְּׁלֵמוּת תָּלוּי בַּדָּעַת...

וְעַל כֵּן לֶעָתִיד יִחְיוּ חַיִּים נִצְחִיִּים, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה הַדַּעַת וְיִהְיוּ נִכְלָלִים בְּאֶחָד