שם הסרט "עמק האלה" קושר את העלילה עם רעיון מלחמת דויד בגוליית, המסמלת אומץ ועוצמה פנימית / רוחנית, מול כוח פיזי מרשים. מעשה קטן שבכוחו לנצח את הגדול החזק, אם תרצו, את המנגנון הצבאי, על שריון קשקשיו.

גיבור הסרט, פטריוט, לחם בויאטנם בעבר, הקריב בן ראשון למולדת. ועתה מתמודד בקושי רב עם מות בנו השני. הוא לא נותר אילם ויוצא לחקור את הנסיבות. ככל שהוא מתקרב לאמת, לשטח, פוגש באנשים שהיו חבריו, עולות בו שאלות מהותיות.

האם מנגנון שתכליתו מלחמה ולקיחת חיים מאחרים, יכול להגן על חייליו מפני אותו דבר עצמו? כדי להיות חייל טוב, עליך לפתח בתוכך את האפשרות להתייחס לחיי אחרים כאל דבר חסר משמעות. אפשרות זו שותלת את זרעיה בנפש, ופירותיה רעילים. בסוף תהליך החיול, כפי שמראה הסרט, בחור פטריוט מבית טוב, מסוגל להרוג את חבריו בצורה האכזרית ביותר וללא שום מנגנוני מוסר או חרטה.

מה בעצם הדבר שהשתנה בנפשו של הילד / הבן, שואל האב, מה מאפשר לו לבצע מעשים אכזריים וחסרי מצפון? האם מדובר בשינוי תרבותי? צבאי? טכנולוגי? מוסרי? בשינוי מהותי זה עוסק המאמר.

מנגנונים צבאיים של היום חושבים להתקיים מתוקף ויתור של החיילים המשרתים בהם על חיוניותם הפנימית, ומסירתה למנגנון בדמות אמון מלא ועיוור בו, דרך במפקדיו והפקודות שהם משמיעים. חיילים נדרשים להעביר את עוצמתם הפנימית המבוטאת בעיקר ביכולתם לקבל החלטות ולהפעיל שיפוט ערכי, לידי המנגנון (צבא כמשטרה).

אם נשים לב, קיימת קירבה בין המילים עוצמה, ועצמי. העוצמה היא כוח פנימי, הנובע מהאדם עצמו, מבפנים, כוח רוחני / נפשי, ולא פיזי.

המנגנון בכל תהליך החיול, מכשיר חיילים לבצע פקודות, בלי לעצור רגע, להרהר ולהרגיש (כך גם כל מנגנון בירוקרטי). המחיר של הפקדת עוצמתך האישית בידי מנגנון של חוקים ופקודות, כך מראה הסרט, הוא הפקרות / עיוות אנושי. קיומך הופך להיות אוטומטי, כשל מכונה או רובוט. כיצד? ככל ששיקול הדעת שלך אינו רלוונטי, ככל שתפקודך הינו כשל פונקציה המסוגלת לירות, לשאת נשק ולציית. אותם שמתקיימים בתוך מציאות כזו, הופכים לאט להיות מפלצות בדמות אדם, המרוקנות מאותו היבט אנושי. האם אפשרי שיקום דויד, מתוך מנגנון צבאי שציות עיוור הוא בו חוק ראשון? סצנה אחרונה כנראה של אנושיות נשלחת בקטע וידאו שצילם הבן בעיראק, לאביו. לאחר שנעשה ויתור על האנושיות, שאר העלילה, הוא רק תוצאת לוואי של ויתור זה. לכל בחירה, יש מחיר. הויתור על אנושיות, מייצר זוועה אנושית (בסרט... ובעיקר במציאות).

נראה כי המנגנון הצבאי הקשוח מבצע תחילה את הרצח הנפשי, ובהמשך, מוביל כל אחד מהחיילים למצוא פתרון סופי עבור עצמו: להתאבד (החייל התלוי) או לגרום למותו בדרך אחרת (מייקל), או להמשיך ולהלך חיים, אך לא כאדם (עסקת טיעון)...

בכל משטר, נבנים מנגנונים לשימור היררכיית הכוח, בתוך הצבא / המשטרה, ולהם מוצמדים ערכים כמו הגנה על המולדת, סמלים ודגלים משובצי כוכבים. כל עוד אנו מאמינים להם בצורה עיוורת אנו נקראים פטריוטים. בסרט, משנה הגיבור לאט את יחסו לדגל ועוד נרחיב על כך בהמשך.

שיח בין אב לבן

לאורך כל התהליך שעושה האב, הבן דרך קטעי הוידאו, מנהל מולו שיח. הוא רוצה להראות לו משהו שהוא חושב שהאב צריך לראות ולהבין. אולי את ערך חיי האדם, את הקלות הבלתי נסבלת של ההרג והאדישות, אולי, את המחיר של התמיכה חסרת הפשרות של העם בצבא. את פוטנציאל השחתת המידות שטמון במנגנון.

האב, עובר יחד עם הצופה מעמדה מיליטנטית פטריוטית, שלפיה אסור ללוחם להראות רגשות (יש איתך אנשים? ר"ל: מישהו עד לכך שאתה בוכה?), לעמדה אחרת, שיש בה גם יותר השלמה ושלמות: הוא בוכה, ולאחר שזה קרה לו, הוא מבין שטעה כשהיה אב לא מקשיב כלפי בנו, ומחליט לאמץ את העמדה האחרת: אם בתחילת הדרך הקפיד על הדגל שלא יגע באדמה, האקט האחרון בסרט הוא של תליית הדגל הקרוע, של בנו, באופן שישקף את צוואתו האמיתית של הבן.

הבן, מייקל, באקט 'דוידי' אמיתי, יוצא חשוף מהמשוריין ללא פחד, ופוסע כדי לצלם את המראה שראה בעיראק, למרות הסיכון, למרות ההנחיות הצבאיות שאוסרות על עצירה בשטח. את בקשתו האחרונה "אבא, אתה חייב להוציא אותי מכאן" הוא משמיע. האב, לוקח את האחריות, מאוחר מכדי להציל את בנו, אך לא מאוחר מכדי להחליף את ערכיו שלו, ולהציל את עצמו.

ניצחון האלה

דמות השוטרת, שהיא גם אם, מגדלת את דויד הקטן בבית, (לאחר שאביו, ברח ממחויבותו לתפקיד האבהי), התקדמה בעצמה ומכוח צדקתה, גם היא מסוג 'דויד' התנכי.

עומדת איתנה מול גברים שממלאים תפקידים שונים במנגנון הגברי שבו הנשק הוא פוליטיקה, מאבקי כוח פנימיים, קידום, פיטורין ובחירות. הקרב התנכי התנהל ב "עמק האלה". באופן סימבולי, קביעת השם הזה לסרט, מבטא את ניצחון העוצמה הפנימית - האלה, העשויה לבוא לידי ביטוי בכל אחד, על השררה הכוחנית.

שני סוגים של גוליית:

נושאי הנשק, אלו המייצגים כוח פיזי, ונשים שגם הן שבויות ב "תודעה חיילית", כלומר, מוסרות את עצמן / עוצמתן. מאמינות שמקומן החברתי נגזר מההנאה שהן יכולות לספק לגברים (בעלי הכוח) ומלוהקות בסרט זה כחשפניות.

שני סוגים של דויד:

אלו המאופיינים בחיבור לעוצמה הפנימית, לאמת הפנימית, ולאומץ להביע אותה.

הסוג השני, הם הצופים, ואיתם הגיבור, שלמדים מ 'דוידים' את היתרון שבבדיקת העובדות, בהטלת ספק במנגנון, אלו שלמדים כי לא כדאי לוותר על שיפוט ערכי עצמאי ועל החופש לבטא שיפוט עצמאי זה בכל דרך.

שאלה שנותרת פתוחה: האם הילד האמריקאי (הישראלי אם תרצו), המפונק של היום, שלא חווה קושי אמיתי, יוכל להיות דויד כשיגדל? האם יוכל יום אחד, באומץ, לאחוז בקלע מול גוליית כלשהו? תשובה מרומזת, עוברת דרך התמודדות הילד המפונק מול פחדיו.. (באמצעות הכרות עם סיפור דויד וגוליית המקראי) התגברות על המפלצת הדמיונית, תאפשר גם לילד מפונק לבנות בתוכו עוצמה לכשיגדל.

האם ההליכה קדימה, אותה מאפשרת הטכנולוגיה, מובילה אותנו למבוי סתום מבחינה התפתחותית / נפשית? במובן מסוים יש פוטנציאל גדול לניוון שכזה. ככל שמסתמכים על טכנולוגיה, על יכולת חיצונית (מכונה המופעלת בלחיצה על כפתור) כך מכירים פחות את היכולות הפנימיות ולא ניתן לסמוך או להשתמש במשהו שלא מכירים. אך באותה מידה מאפשרת הטכנולוגיה גם פוטנציאל להתפתחות (כמו שניתן לראות בהרחבה דרך הסרט 'אווטאר').

יש בתרבות תנאים המאפשרים לגוליית שבכל אחד, הכוחני, לצאת ולהתגלות. הקריאה "מי יכול נגדי" מושמעת גם אם לא בקול, בהזדמנויות שונות (במחסומים? בפוליטיקה, בכביש מול נהגים?) הדרך לאפשר לדויד שבך לגבור על גוליית, היא דרך ההתפתחות הפנימית. ביכולתך ללמוד כיצד ניתן לסמוך על עוצמתך הפנימית במקום על כוח חיצוני (נשק, מעמד, סטאטוס, כסף, גודל הרכב בו אנו נוסעים וכד').

הרעיון כי לגברים עליונות קיומית בשל כוחם הפיזי, שורשים רחוקים בזמן, דוגמא לכך בסיפור המצמרר על איש הלוי ופילגשו, המובא בספר שופטים לא רחוק מימי דויד וגוליית (שופטים פ' יט - כא). קריאה בפרקים אלו והתבוננות במצב הרווח כיום, מראה לנו את המרחק שעשינו כתרבות, משך אלפיים שנה. אך לקיחת אחריות על התפתחות אישית, כל אחד לעצמו כיום, בכל נתיב, נפשי או רוחני, יחידני או קבוצתי, תאפשר להגיע למציאות מתקדמת אף יותר: מציאות בה העוצמה הפנימית תהיה המדד להערכה ולכבוד.