אני חושב, משמע אני קיים (בצרפתית: Je pense, donc je suis; בלטינית: Cogito ergo sum, מכונה גם: הקוגיטו) הינו משפט פילוסופי של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה - 17, רנה דקארט, המבטא את הרעיון שאל מול החושים המתעתעים, החשיבה של האדם מעידה על קיומו.

תולדות המשפט

רנה דקארט - אני חושב, משמע אני קיים

המשפט הופיע לראשונה, בצרפתית, בספר "מאמר על המתודה" שיצא ב - 1637. היא הוצגה בלטינית בספרו "עקרונות הפילוסופיה" שיצא לאור ב - 1644.

בשנת 1641, בספרו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הציג דקארט את המשפט בנוסח "אני חושב, אני קיים", כדי לבטא את נכונות המשפט ללא תלות בנכונות הלוגיקה.

לאחר דקארט היו שהציגו את המשפט בנוסח "אני מטיל ספק, לכן אני חושב, לכן אני קיים", כדי להדגיש את אלמנט הטלת הספק.

הרחבה

במסגרת עיסוקו של דקארט בספקנות מתודולוגית, הוא ביקש למצוא נקודת מוצא ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. את תוצאות חקירתו הוא סיכם במשפט אני חושב - משמע אני קיים. בלטינית: cogito ergo sum, לכן מכנים משפט זה בקיצור הקוגיטו. משפט זה מבטא את טענתו של דקארט שמכיוון שהחושים יכולים לתעתע את האדם, העדות האמינה היחידה לקיומו של האדם היא העובדה שהוא חושב, שכן אם אדם חושב, חייבת להיות ישות שהיא "אני שחושב את המחשבה". לטענתו, זה התחום היחיד בו ל"שד המתעתע" אין השפעה - שכן אינו יכול לגרום לנו להאמין כי אנו חושבים, בעוד איננו.

לדברי דקארט, ברגע שתודעת האדם מטילה ספק בעצם קיומה, היא מטילה ספק בעצם הטלת הספק (שכן הספק מוטל על ידי התודעה) וטענה זו היא בגדר פרדוקס. למעשה, גם אם אדם מטיל ספק בהטלת הספק, הוא מטיל ספק ועל כן בין כך ובין כך הוא חושב. בכך, למעשה, מוכיחה התודעה את קיומה.

ביקורות על הקוגיטו

אחת הביקורות החשובות על הקוגיטו שאף נכתבה בזמנו של דקארט, טענה כי דקארט לא הטיל ספק בלוגיקה האנושית ואילו היה עושה זאת, היה מגיע למסקנה שההוכחה הלוגית שלו לוודאות האדם אינה נכונה, מכיוון שניתן להטיל ספק במושג "הוכחה לוגית". דקארט השיב לביקורת זו בטענה כי הקוגיטו אינו היסק אלא אינטואיציה פנימית שאמיתותה אינה מותנית בתורת ההיגיון, ומכאן שמביטולה של האחרונה אין נובעת שלילה של הקוגיטו עצמו.

הטענה השנייה, שאותה העלה קאנט, גורסת כי "אני קיים" הוא משפט חסר תכלית מכיוון שזו היא קביעה אנליטית שבה הנושא והנשוא של הקביעה מתלכדים.