שקט נפשי, חיים ללא כעס - חלק 1
מתוך הרצאה של יוסי שליו - יועץ אירגוני, עוסק בהדרכה ומרצה בנושאים של התפתחות אישית.
הקשר בין השם שלו להרצאה, מקרי בהחלט. אך הוא החליט להתאמן בלהיות שליו.
מה זו אמונה - בא מלשון להתאמן. אדם מתאמן באמונה שלו כל יום. אם הוא לא יתאמן, הוא לא יהיה מאמין יותר. הסיבה שרוב האנשים בטעות כועסים, היא שהאנשים בטעות מתאמנים בכעס. מי שמתאמן בכעס, יש לו כעס. אני תפסתי זאת, והתחלתי להתאמן בשקט נפשי. ויש לי שקט נפשי. החכמה היא להתאמן. רוב האנשים חושבים שאין דבר כזה חיים ללא כעס. הם אומרים: "מה, אתה לא יודע באיזו מדינה אתה חי? איך אפשר לא לכעוס? ", "בטח בתיאוריה זה עובד, נראה אותו אצלי בתקופה הבוערת והוא לא יכעס", "נראה אותו חי עם הבת זוג שלי יום יומיים והוא לא יכעס". אדם שחושב כך, יוצר לעצמו בלוק מקבלת המידע. שומע ואינו מפנים. הוא מעדיף להמשיך לחיות בכעס. יש מי שיאמר: "זה טוב, אך זה החזיק לי רק שבועיים". גם מקלחת לא מחזיקה יותר מיום. החכמה היא להתאמן יום יום.
ממה נובע הכעס? כדי שיהיה כעס צריך שני דברים. צריך שיהיה את מי להאשים וצריך שתהיה הרגשה של קורבן. ברגע שיש הרגשה של קורבן, התגובה הטבעית היא להגיב בכעס. אף אחד אינו רוצה להיות קורבן. וכשמישהו כבר כועס, יש בתוכו אלימות. הדרך היחידה להשתחרר מהכעס זה באלימות; אם באלימות מילולית ואם באלימות פיזית. ילדים קטנים שכועסים, הם נושכים. בגן מפנים את הילדים לפינת הבובות, או פינת איגרוף כדי שיפרקו שם את הכעס. אדם כועס חייב לפרוק זאת בצורה פיזית. אז או שהוא מכה בשולחן, או שהוא בועט במשהו, או שהוא מפנה זאת כלפי עצמו עי' אכילה מופרזת, או עישון. הכעס הוא סוג של אלימות, לכן לא רצוי להגיע לזה. אנו לרוב כועסים ומתרגזים על טיפשותם של אחרים, ולרוב פורקים את האלימות או על עצמנו, או על האנשים הקרובים לנו ביותר - האשה, הבעל, הילדים, החתול - מישהו בסוף מקבל את זה. וזו דוגמא לכך: מנכ"ל של חברה הגיע לעבודה בשעה עשר בבוקר ורואה שחלק מסוכני המכירות עדיין לא הגיע לעבודה. הוא כועס. הוא קורא למנהל מח' המכירות וכועס עליו: אתה לא בסדר, אתה לא אחראי - רמס אותו והעביר לו את הכעס. המנהל הולך אל הפקידה שלו וצועק: איפה המכתבים מהבוקר, את לא שווה - רמס אותה והעביר לה את הכעס. היא הולכת למרכזנית: אל תעבירי לי שיחות, בגללך הבוס כועס עלי, את לא בסדר - ומעבירה לה את הכעס. המרכזנית חוזרת הביתה, רואה את הבן שלה צופה בטלוויזיה: הכנת שיעורי בית? לא. אתה לא רואה טלוויזיה שבוע. הוא קם, לא מבין מהיכן זה נחת עליו. החתול עובר לידו, והוא בועט בו: גם אתה לא בסדר. לא היה יותר טוב שהמנכ"ל יבעט ישר בחתול? היה חוסך את כל הסבב.
הכעס נובע מרגשות שליליים. בספרי הפסיכולוגיה מונים חמישים וארבע רגשות שליליים: קנאה, שנאה, רגשי אשם, אכזבה, כישלון, בושה, תסכול, עלבון, חשדנות, חוסר פרגון, רחמים עצמיים, דאגה,... שכל אחד מאלה לבד, יכול להוביל לכעס. החכם מכל אדם במשלי כתב: "הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך". רעה מבשרך זה מחלה. ידוע מלפני אלפי שנים שכעס גורם למחלות. מחקרים במדעי ההתנהגות מראים, שמה שתוקע נשים ומונע מהם להגיע להישגים ולהצלחה בחיים זה השימוש ברגשות שליליים. ככל שאדם משתמש ברגשות שליליים הוא תוקע את עצמו בחיים, ולא משנה כמה ידע יש לו. כדי להצליח, צריך להשתחרר לגמרי מרגשות שליליים.
יש בקבלה מושג שנקרא מל"ך. זה ראשי תיבות של: מוח לב וכליות. מוח מסמל מחשבה, לב מסמל רגשות, כליות מסמלות מעשה. נאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה". מי שמתנהג כך מתנהג כמו מלך. אנו יצורים חושבים. המחשבה מביאה לרגש והרגש מביא לפעולה. מי שמשנה את הסדר - עושה שימוש ברגשות קודם, ברגשות השליליים הוא למך. ומי שעושה ואחר כך חושב, הוא כלום. לכן כשהרגשות פועלים תחילה, יש לספור עד עשר כדי לאפשר לרגשות לעבור מהלב אל המוח - צריך לעצור לחשוב, ולא להגיב בצורה רגשית. זה לא שווה, לא שווה לקבל אולקוס בגלל זה, התקף לב, לחץ דם גבוה, כולסטרול, סוכרת, ספחת, מחלת עור, סרטן. אלו חלק מהמחלות שניתן לקבל מהכעס. מי שסר ורוטן יכול לקבל סרטן. הכעס משמש כזרז לרוב המחלות הקשות של ימנו. באגרת הרמב"ם כתוב: "כל הכועס, כל מיני גיהינום שולטים בו". כל מיני גיהינום זה כל מיני מחלות. בודהה אומר: אתה לא תיענש על זה שאתה כועס אתה נענש עי' הכעס. והעונש - מחלות. דוד המלך בתהילים כתב: "עששני כעס עיני נפשי ובטני". מרוב כעס דעתי התערפלה וזה פגע בנפשי ובבטני - אולקוס. בגמרה במסכת פסחים כתוב: "כל הכועס, אם הוא חכם, חכמתו מסתלקת ממנו". ואנו יודעים שמי שכועס לא חושב בדיעה צלולה. ובהמשך כתוב: "אם הוא נביא נבואתו מסתלקת ממנו", אדם כועס מאבד את המיומנות שלו. משה כעס פעם אחת יותר מידי, והוא נענש, ולא נכנס לארץ ישראל. מכאן אנו למדים שלמנהיג אמיתי אסור לכעוס אפילו פעם אחת. ואנחנו כהורים משמשים כמנהיגים לילדים שלנו. כמנהלים זה לא רעיון טוב לכעוס על העובדים שלנו אפילו לא פעם אחת. מנהל שכועס על העובד שלו הוא פוגע בהערכה עצמית של העובד שלו, הוא מקבל עובד פחות טוב והוא משלם לו אותה משכורת.
למה הכעס בכלל קיים? הוא קיים כמו הכאב. אם לא היה כאב לא הייתי יכול להגן על עצמי. אני זקוק לכאב למען הישרדות. כך גם הכעס. אם אני כועס בעקבות משהו שקשור לפרנסה שלי, לבריאות שלי, למשפחה שלי, להישרדות שלי ושל משפחתי, אז הכעס הוא טבעי. אך רוב האנשים כועסים על דברים של מה בכך ולא לשם הישרדות. למשל, אנשים כועסים על מקום חניה. חניה זה הישרדות? אנשים אומרים: אין לי שליטה על זה. אז צריך להתאמן כדי ליצור שליטה. צריך לעצור לרגע, לעשות חושבים, זה הבסיס לחיים ללא כעס. יש לנו שליטה על המחשבות שלנו. אני יכול להתמקד על חצי הכוס הריקה או על חצי הכוס המלאה.
כתוב בחכמת הזן (אוסף של דברים חכמים שנכתבו עי' סינים ויפנים ונאספו לקובץ במאה ה - 11) : אדם שט להנאתו בסירה בנהר ונתקל בסירה אחרת וכמעט נופל למים. הוא מתבונן ורואה שבסירה שהוא נתקל בה אין שום אדם. הוא כעס? לא, כי אין על מי לכעוס. לעומת זאת אם אותו אדם שט לו ונתקל בסירה, מביט ורואה שם אדם, הוא מיד כועס עליו. אם ההוא לא עונה לו, הוא עוד יותר כועס. ואם עדיין הוא לא עונה לו, הוא לוקח את המשוט ורוצה להרוג אותו. על אותו אירוע שקודם הוא לא כעס בכלל, עכשיו הוא מביא את עצמו לשלוש דרגות של כעס. זה מלמד אותנו שהכעס מלבה את עצמו, כעס מזין את עצמו. ככל שאדם כועס, הוא נעשה יותר ויותר כעסן. ברגע שהאדם לומד לכעוס פחות ופחות, יותר קשה להדליק אותו. פעם כשמישהו היה מתגנב מהצד בפקק, הייתי כועס עליו "היי תעמוד בתור כמו כולם... " היום אני אומר לעצמי, הוא בין כה וכה יעכב אותי. אם אני יכעס אני אהיה גם מעוכב וגם חולה. מספיק להיות רק מעוכב. אני מתאמן עם עצמי להמציא מחשבות חיוביות. אני אומר לעצמי: הוא כנראה מתגנב, כי אשתו בבית חולים, היא יולדת. והוא מתגנב, כי הוא ממהר הביתה הילדים לבד בבית. האם אני פראייר שאני נותן להם לעקוף אותי? אני מעדיף להיות פראייר בריא ולא פראייר חולה. מי המציא את השטות הזאת - להיות פראייר. בגלל המושג הזה, כל כך הרבה כועסים, ומזיקים לעצמם.