לא פעם אנו מוצאים את עצמינו בחיים בנקודות שנדמות לנו כדרכים ללא מוצא - פוטרנו מהעבודה, חלינו במחלה מסוימת, הזוגיות שלנו במשבר - הכל נראה כאילו נגרם לנו מבחוץ ואין לנו דרך להשפיע על הדברים. אין לנו שליטה ובחירה. נכון, ישנן פעמים בהן הבחירה הייתה בידנו ויכולנו להשפיע על חיינו ולבחור בין כמה אפשרויות, אבל יש ומגיעות הפעמים בהן נראה כי אין לנו עוד בחירה. זה המצב ולא נוכל לעשות דבר כדי לשנותו.

זוהי תפיסה מוטעית לדעתי.

גם בנקודות האלו, שהכל כבר קרה וכאילו אין שום ברירה, עדיין נותרת בפנינו ברירה אחת והיא יכולה לשנות לחלוטין את המצב עבורנו. אני קוראת לה הברירה של החוסר ברירה - קיימת בידינו הברירה כיצד לקבל את המצב בו אנו נמצאים כרגע. האם נראה בעצמינו חסרי אונים ומסכנים, או שנבחר לראות את עצמינו כמי שקיבלו הזדמנות להתמודד עם שיעור שניתן ללמוד ממנו? האם נראה במצבנו נקודת שפל בלבד, או נקודת מוצא נמוכה שממנה אפשר לעלות? האם נבכה ונקלל את מצבנו, או שאולי נקבל גם מצב זה בברכה, מתוך הכרה בכך שכל אשר קורה לנו קורה לטובתנו, ולכן ננסה למצוא את החיוב שבמצב? הבחירה בידנו והתוצאות בהתאם.

לניסוח תובנה זו הגעתי כאשר הייתי בשפל של חיי לפני כמה שנים. נמצאתי במצב נפשי ופיזי קשים ביותר, ומתוך הקושי הרב שבמצבי הבנתי שהבחירה בידי: אני יכולה להיכנע לדיכאון, לייאוש ולחוסר האונים, או לבחור במה שנראה אז כשיגעון בהתגלמותו - לבחור להודות על מצבי, לנסות לראות את הטוב שבו ומה אני יכולה להפיק וללמוד ממנו.

הזכרתי לעצמי את אמונתי השלמה, שכל מה שקורה לי בחיים יש לו מטרה טובה עבורי, ושזהו רק שיעור. בכל נקודה במהלך התהליך - כאשר השליטה בחיי נדמתה כלא שלי - הזכרתי לעצמי שוב ושוב, בכל נקודת משבר, שהבחירה היא בידי. אמנם איני יכולה להחליט לגבי כל אספקט של חיי וישנם דברים רבים שאינם בידי כרגע, אולם ביכולתי לבחור האם אני מקבלת את מצבי כאסון שקורה לי, או כדבר שאוכל ללמוד ולצמוח ממנו. בחרתי בצמיחה והתגברתי על המשבר לחלוטין.

אז בעצם התנסח בתוכי הכלל הזה בצורתו הברורה והפשוטה:

במצב של חוסר ברירה, תמיד נותרת לאדם ברירה אחרונה - כיצד לקבל את מצבו.

וזו אולי הברירה החשובה מכל