לעתים האדם לא מבין למה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג אבל, הוא בעצם לא מבין את סיבת ההתנהגות הזו, הוא רק יודע איך זה פועל. אבל, הוא לא שולט בצורת ההתנהגות ולכן, יש צורך לחקור את השורש של הדברים.

לפעמים האדם מתנהג בצורה קיצונית או שהוא עושה דברים מהר מדי או שאינו עושה דבר. או שהוא פזיז מדי או שהוא חושב יותר מדי, או שהוא נוהג בחיפזון או שהוא מאריך יותר מדי.

בעצם האדם הזה יודע איך הדברים פועלים ומנסה להשתלט על המצב. ולכן, כדי לנסות לשלוט במצב, השאלה היא לא איך פועלים הדברים, כי לכך יש לו כבר תשובה והוא עושה מהלך מיותר כי הוא כבר יודע איך הדברים פועלים. הוא לא שואל את השאלה הנכונה. למה הדברים פועלים כך ולא אחרת? זוהי השאלה הנכונה.

ובעצם למה האדם מתנהג כפי שהוא מתנהג? האדם בסיטואציה הספציפית הזו לשם הדגמה, מעוניין לבדוק את נקודות הקיצון של התנהגות מסויימת ואת הגבולות בין שבמודע ובין שלא במודע. הוא מנסה להגיע לנקודת האמצע, לעמק השווה בין פזיזות לבין חשיבת יתר, בין חיפזון לבין הארכה מיותרת בדברים.

ואפשר לייעל את התהליך ע"י שיודעים למה הוא פועל כפי שהוא פועל. ובעצם למה האדם מחפש נקודות קיצון ואז מחפש את הנקודה האמצעית? הוא עושה חישוב פשוט: אם הנקודה הקיצונית של המהירות לא נותנת תוצאה (0,0) והנקודה של חשיבת היתר (2-, 2-) לא נותנת פונקציה חיובית, יש ללכת לנקודה אחרת, שהרי כאן אין שום אפשר לנקודת אמצע פרופורציונלית. והאדם אז פונה לפלוסים (4,5) ורואה כמה הוא יכול לשלב בין הדברים.

אבל נניח ולאדם הזה אין זמן לעשות את הפעולה הללו בזמן הראוי ולכן, הוא מתפשר ומחלק לנקודת אמצע חדשה בין (0,0) לבין, (4,5) ואז מקבל את התוצאה הרלוונטית עבורו.

כך הדברים פועלים אצל האדם, וזוהי צורת ההתנהגות שלו עם הדברים. נשאלת השאלה, למה הדברים פועלים כך, ולא אחרת? אולי אפשר לפעול אחרת ומועיל יותר? במקום לבזבז זמן מיותר?

אם האדם פועל מתוך חוסר הסתכלות על הדברים בגלל חיפזון הרי ידוע שזוהי פעולה לא נכונה, ואם האדם יתנהג בהארכת יתר של הדברים, הרי שהן חיפזון, והן הארכת יתר באותה מידה יכולים להאריך את התהליך.

השאלה איך האדם ייעל את התהליך? קודם כל אפשר לחשוב בצורה מסודרת, זה נכון שהאדם רוצה לחשוב מהר כי הוא חושב שזה יעזור לו, בלי לתכנן כלום. אבל למעשה, הדבר הזה דווקא מאריך לו את התהליך לפעמים גם פי כמה, ולעתים אף מכשיל את התהליך.

ולכן חשיבה מסודרת ומאורגנת גורמת לאדם לתפקד נכון יותר. ובעצם נשאלת השאלה, מה החידוש כאן? הרעיון הוא שהאדם לפעמים מתנהג באופן פזיז שבו הוא רוצה לעשות במהירות את הדברים, אבל לא לוקח בחשבון את כל הגורמים וע"י זה הוא חושב שהוא ירגיש חופשי. אבל, למעשה האדם כובל את עצמו לבעיות חדשות. ועדיף לבזבז עוד 10 דקות אפילו ולמצוא פתרון הולם ולא פזיז אשר עלול יותר להזיק יותר מאשר להועיל.

ולמה הדברים פועלים כך ולא אחרת? הם פועלים כך כדי שהאדם יכיר את התהליך במלואו, ויכיר היטב את הדברים. ולמה הדברים פועלים כך? כי כאשר האדם מיומן בכל התהליך באופן מלא הוא מכיר את הדברים הכי טוב ולא נופל לכל מיני שטויות.

ואפשר להעמיק לנסות למצוא את השורש של כל ההתנהגויות של האדם, ולומר, למה האדם בעצם מחפש מטרה? כדי שתהיה לו משמעות. נשאלת השאלה, למה כך ולא אחרת? לבעלי חיים אין מטרות מיוחדות. אז האדם כן אוהב מטרות, אז האדם מבצע את המטרות לא כי הוא חייב אלא כי הוא אוהב את זה. אפשר להגיד שגם לבעל חיים יש מטרה, הם נהנים ממה שיש זו המטרה שלהם, להינות מהדברים שיש. לדוגמא: תוכונים משחקים אחד עם השני בהנאה, חתול אוהב לנוח ונהנה לנוח. כלבים אוהבים לטייל וכו'. הם מרגישים הכי טוב מהדברים שהם עושים.

והנקודה היא שלמה האדם אינו מאוזן כמו בעלי החיים ועושה את מה שהוא אוהב? למה הוא חייב להגיד לעצמו שהוא חייב לעשות משהו? ובעצם לאדם יש פרספקטיבה של לחקור את הדברים הוא אינו מקבל את הדברים כפי שהם ללא חקירה של הדברים.

העניין כאן שהאדם יהיה אמיתי עם עצמו ולא ימציא לעצמו תירוצים כמו: חייב, צריך וכו'. האדם בחר לעצמו מטרות, אבל אין הבדל בין מטרה, לבין חוסר מטרה מבחינת הפנימיות. מה זאת אומרת? שלאדם לא יהיו מטרות והוא יהיה ללא משמעות? והוא יחיה באופן לא הגיוני? לא ולא.

הכוונה היא להפריד בין החוויה לבין המעשה, האדם מהבחינה החיצונית הוא בעל מטרות ועושה את מה שהוא אוהב, ויש דברים שהוא עושה כדי לשרוד כו'. אבל זה מבחינת המעשה, לעומת זאת מבחינת החוויה אין הבדל בין הדברים, אין הבדל בין מטרה לבין ללא מטרה, הכל מבחינה פנימית אין הבדלים בין הדברים, בין הצלחה לחוסר הצלחה, הכל בסופו של דבר מוביל למימוש הפנימיות. לדבר אחד שהוא מימוש הפוטנציאל האישי. וכאשר האדם רוצה משהו ב - 100% הוא מממש אותו.