אחד מחוקי היסוד בפיזיקה הוא החוק השני של תרמודינמיקה הידוע כחוק האנטרופיה.
החוק קובע שבמערכת סגורה האי סדר (או האנטרופיה) יכול רק לעלות.
למשל, אם נראה שתי תמונות שבאחת נראית כוס שלמה ובשניה שברים ורסיסים (כאשר ברור ששברים הם יותר אי - סדר מכוס שלמה) אנו בטוחים שהכוס השלמה, המערכת המסודרת, קדמה לשברים (אי - סדר).
מאידך אנו מבחינים בהרבה סדר מסביבנו, כאשר החיים עצמם הם התגלמות של סדר מושלם.
הרבה פילוסופים ופיזיקאים התחבטו כיצד ליישב את הסתירה שישנן מערכות מסוימות מתפתחות וסדורות לעומת המגמה הכללית של השאיפה לאי - סדר.
את ההסבר לכך נתן הפיזיקאי היהודי איליה פריגוג'ין (חתן פרס נובל).
הוא הגדיר מערכת "פתוחה" - מערכת הרחוקה ממצב שווי משקל, שבה מתרחשים תהליכים דיסיפאטיביים.
נבהיר במספר דוגמאות.
כוס מים היא מערכת סגורה בשווי משקל, לעומת זאת גוף האדם היא מערכת פתוחה ודיסיפאטיבית.
קיומה מחייב אספקה מתמדת של חומר ואנרגיה - מזון לתזונה וחמצן לנשימה ופולט לסביבה (תהליך דיסיפאציה) חום ופסולת וכו'.
הורדת האנטרופיה (כלומר, יצירת סדר) במערכת דיסיפאטיבית מתקבלת על ידי שטף האנטרופיה החוצה, זאת אומרת המערכת מקטינה את האנטרופיה שלה על חשבון התגברות האנטרופיה של הסביבה.
המערכות הפתוחות מסוגלות "לטפל" בפלוקטואציות (שינויים) שונות הנגרמות מהסביבה, אבל לכל מערכת קיים גבול עליון לכמות האנטרופיה שהיא מסוגלת לפלוט לסביבה.
הגבול תלוי במבנה המערכת ומורכבותה (בבני האדם - תורשה, רמה רוחנית, אמונות וכו').
כאשר הפלוקטואציות מהסביבה גדולות מדי, המערכת אינה מספיקה לפזר אנטרופיה לסביבה על מנת "להחזיק" את עצמה והמערכת מתחילה להיות כאותית (תהו ובהו) ובלתי יציבה.
מרגע זה המשך פלוקטואציות יגרום למערכת להגיע לנקודה שממנה כל הפרעה זעירה עלולה להוביל למספר אינסופי של תוצאות בלתי צפויות (למשל, אדם בנקודת משבר במחלה קשה).
את הנקודה הזאת כינה פריגוג'ין נקודת ביפורקציה (נקודת צומת, נקודת קטסטרופה).
זאת מעין נקודת אמת, מכאן ואילך או שהמערכת תקרוס ותחדל מלהתקיים או שהמערכת תתארגן מחדש ותגיעה למציאות אחרת.
הדבר המופלא שבהתארגנות מחדש המערכת מגיעה למצב שונה במהות ממצב לפני, מעין לידה מחדש או במילים של פריגוג'ין המערכת בורחת לסדר נעלה יותר.
מהעדר צומחת ההוויה חדשה יותר נעלה ומפותחת.
מפליא, שלפני כ400 שנה מהר"ל כתב בספרו "נצח ישראל" פרק כ"ו על מדרש העוסק בחורבן וגאולה את הדברים הבאים: "כי ההעדר היא סיבת ההוויה ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה שלא יתהווה דבר רק כאשר קדם לו היעדר צורה לגמרי".
הש"י אשר מאתו המציאות א"א שיבוא חורבן והפסד המציאות אם לא כאשר יעלה אל הויה ואל מציאות יותר במעלה ולכך יקבל מציאות שלפניו הפסד".
באותו מאמר מסיים המהר"ל:
"כי מן הש"י אשר מאתו המציאת העולם והוויתו אין ראוי שיהיה חורבן והפסד שהוא חורבן הבית כי אם שיהיה מתעלה אל הויה יותר עליונה.
והבן הדברים האלו"
050-3331-331