אפשר לומר שמידת ההתאמה בין רגש להיגיון, היא מדד לכנות עצמית, אדם שמבין את משמעות מידת הסכנה הצפויה ומעריך את מידת הסכנה כנמוכה יחסית ובכל זאת מפחד להיפגע באופן חריג, זה אומר שקיים חוסר התאמה בין מה שהוא מרגיש לבין מה שהגיוני לו להרגיש ביחס להערכתו את מידת הסכנה הצפויה.

מהו אותו הפער שבין הרגש להיגיון? ומה גורם לזה?

אם ניקח לדוגמה הולך על חבל מנוסה, הוא מודע ומבין שקשור בבטחה ולכן גם אם הוא ימעד ואף ייפול מהחבל, הוא לא יפחד כל כך, מכיוון שהניסיון שלו לימד אותו שאין סכנה אמתית לשלמותו ואין היגיון לפחד, ההיגיון שלו תואם את הרגש שלו.

ואם לדוגמה הולך החבל המנוסה, בכל זאת למרות הניסיון שלו, היה מדמה במוחו תרחישי אימה ונכנס להיסטריה כאילו ויש סבירות גבוהה לזה שיפגע, אפשר לומר שלא קיים סנכרון בין מה שהוא חושב לבין מה שהוא מרגיש.

אחד הגורמים לחוסר ההתאמה הזה, הוא לפעמים חוסר כנות שלנו עם עצמנו.

ישנם מצבים בהם אנחנו דווקא רוצים ליהנות מהריגוש של הפחד, כמו למשל על רכבת הרים, או למשל בזמן צפייה בסרט אימה וגם תוך כדי משחק מחשב.

אנו מדמים לעצמינו כאילו שאנחנו הדמות הנרדפת וחלק מהסיטואציה שבסרט או במשחק המחשב, אנו "משקרים" לעצמינו כדי להתרגש מתחושת המתח, מהסצנות המבהילות ואנחנו מדמים לעצמינו כאילו שאנחנו ממש במקום האירוע, המוח שלנו יכול ממש להיכנס לתוך הסיטואציה ולהרגיש כאילו

חלק שאנחנו ממש חלק מהמתרחש.

ישנן כמובן המון רמות של דימוי, ככל שנשלה את עצמינו ונכנס לסיטואציה חזק יותר, אנו נצטרך להדחיק את זה שמדובר בכוח המדמה ולא בסיטואציה אמתית, ממש כמו חלום שנראה לנו מציאותי, כאשר אנו לא מודעים לזה שאנחנו חולמים.

הדחקה היא בעצם שכחה, וככל שנדחיק יותר במטרה ליהנות יותר ולהתרגש יותר, אנו יכולים ממש לשכוח שאנחנו רק מדמיינים ולחשוב שהדמיון הוא המציאות האמתית.

אדם יכול לשחק במחשב ולחוש כאב בלב בכל פעם שדמותו נפסלת למשל, אדם אחר יכול שלא יגיב רגשית בכלל, זה תלוי עד כמה כל אחד מהם בחר להזדהות רגשית עם הדמות במשחק ועם תכלית המשחק.

מלבד אותם המקרים שבהם אנו מודעים לזה שאנחנו רק מדמים את עצמינו לדמות אחרת שהיא אינה באמת אנחנו, ככל שאדם יותר אמתי וכנה עם עצמו תחושותיו יהיו תואמות את ההיגיון שלו.

כשאדם לא מספיק כנה עם עצמו, גם אם זה נעשה בטעות או מתוך חוסר הבנה או חוסר מודעות, הוא בעצם פועל מתוך הרגלים מחשבתיים, דפוסי תגובה רגשיים אוטומטיים.

וזה בעצם מה שיוצר את הפער בין מה שאנחנו חושבים שהגיוני שנרגיש לבין מה שאנחנו מרגישים בפועל, התגובות הרגשיות שלנו ברובן הפכו לאוטומטיות ולכן אנחנו חושבים שאין לנו שליטה על התגובה הרגשית.

וכעת, מה שעלינו לעשות כדי להפסיק להתנהל באופן אוטומטי? זה לנפץ את כל אותם דפוסי חשיבה אשר מנהלים אותנו ואת התגובה הרגשית שלנו.