הודפס מהאתר Yeda.EIP.co.il/?key=227776
יחסי גומלין בין תודעה להוויה

בדרך כלל אני דן במאמרים שאני כותב על תודעה וכמעט ולא נוגע בשאלות על ההוויה במאמר זה הולך בכיוון מעט שונה ודן על נושא הוויה.

בגדול אפשר להגדיר את ההוויה בפשטות הצד במציאות שהוא הצד שמוגשם בפועל המציאות.

אני רחוק ולחשוב על מציאות ללא תודעה אני רוצה לדון על מציאות של הווייה ללא תודעה איזה מציאות זאת?

הנושא קשה מאד לדיון מכיוון שמצד אחד אני משתמש בתודעה לכתיבת המאמר עצמו ומצד השני אני רוצה לדון על אותה הוויה שמנותקת מהתודעה.

אפשר לומר בפשטות שיש כמה דרגות של מציאות בהוויה מהרמה שהיא עצם התודעה ועד ההוויה שמהווה את התודעה כלומר אני הולך הפוך כאן במקום לחשוב על תודעה שיוצרת הוויה אני רוצה להדגים איך הוויה יכולה ליצור תודעה ולמעשה מה קדם למה הביצה או התרנגולת?

אז בפשטות אני מגדיר את ההוויה כל מה שיצא מנקודת האפס מוגדר אצלי כחלק מתורת ההוויה בעוד מה שהוא בנקודת האין סוף הוא תורת התודעה ברור לי ששתי הדברים קשורים אחד בשני בקשר הרמוני שאי אפשר לנתק ובכל זאת ההוויה היא מציאות מנקודת האפס.

בתוך ההוויה עצמה יש תודעה וזה דבר חשוב לגוף המאמר עצמו אני רוצה לומר ככה בהוויה של הצבע האדום יש תודעה באופן כזה שגם מי שלא יכול לחוות את הצבע דרך חוש הראיה נוכל לגרום לו לחוש את הצבע דרך חוש התודעה וכאן אני הולך צעד אחורה ומזכיר שאמרתי שיש קשר בל ינותק בן תודעה והוויה ואני רוצה בסופו של דבר להראות איך בעצם עצמו יש מספיק כוח הרמוני שנוכל להמציא מילים לתיאור הוויות שלכאורה אין להם תיאור כמו תיאור של הצבע האדום.

כאשר אנו מתבוננים על עצם בהוויה אנו מבינים שעצם היכולת שלנו לחוש את ההוויה היא מעצם כך שלהוויה עצמה יש תודעה בעצמה.

כלומר אפשר לתאר צבא בתור התחושה של כמה אני חש אותו ביחס לצבע אחר ובו נסביר אפשר לתאר לאדם עיוור שצבע כחול הוא צבע שדומה לקדקוד של הסיכה בעוד הצבע האדום הוא החלק הלא דוקרני נשמע לכם לכאורה מה שאני אומר דברים חסרי משמעות אבל בא נבין שיש מושג עמוק שנקרא סינסתזיה של החושים שזה אומר שכאשר אני לדוגמה רואה צבע כחול אני חש בטעם של מתכת.

כאשר הולכים עוד צעד אנו מבינים שלמעשה יש סינסתזיה בכל המציאות שזה אומר שי הרמוניה הולוגרמית באופן כזה שלא רק שכל חלק במציאות הוא מכיל בעצמו את כל המציאות זה אומר גם שאפשר להשתמש בשפה שהיא הרמוניה אם המציאות בשביל לצייר באמצעותה את תמונת ההוויה לתוך מציאות התודעה.

כלומר אני משתמש בהוויה שהיא השפה שהיא חלק מההוויה בשביל להתקשר אל תוך התודעה ובעצם לייצור את התודעה אני בעצם אומר דבר פשוט ההוויה היא דבר שמצד עצמו הוא דבר שמופשט מתודעה והיא במצב רדום ביותר אבל אם התודעה עצמו לא היתה חלק בלתי נפרד מהתודעה היא עצמה לא יכולה היתה להוות מכשיר לחולל בו את התודעה.

כשחושבי על הצבע האדום או על צליל מסוים ומנסים לתאר אותו ברמה שכלית לא רק רגשית אנו מבינים שיש לנו מעט בעיה לפחות לכאורה דבר זה מונע להסביר את ההרגשה שלנו את הצבע האדום לעיוור או את ההרגשה של קול לחירש אבל אם אנו מבינים שבכוח ההוויה יש לחולל תודעה אנו צריכים לשאול שאלה למה אנו לא יכולים לצייר את הוויה בנוקדה אחרת בתודעה ולהסביר מילולית לעיוור מה זה צבע אדום ברמת ההרגשה והחוויה בנוסף אם אנו מבינים שלפני שהצבע הוא דבר רגשי הוא למעשה בא ממקור שנוצר בתודעה אנו למעשה יכולים להבין שמחולל התודעה החזק ביותר שאנו מכירים זה המוח האנושי האני ולמעשה אני יכול לעקוף מנגנון דרך מנגנון שקדם לו שזה למעשה אומר לפני שהתודעה של העין חוללה אור בעולם היה תודעה עוד יותר קדומה בשכל שיכולה לחולל את אותו אור העין וזה תודעה הרבה יותר קדומה מתודעת העין ובאופן זה שאנו גם מבינים שכל התודעות נמצאות במקביל במוח אנו יכולים להתחיל לתת לעיוור הרצאה איך חווים צבעים ללא שהעיוור אי פעם ירגיש בעין את טיפת האור המעטה ביותר.

למעשה אנו מבינים שבעצם התודעה כל החושים הנפרדים מתאחדים לכלל חוש על שזה שלב אחד לפני תודעה שמנותקת מהשכל ובשביל שאני לא יבלבל אותכם אני אומר במילה אחת שעצם התודעה זה לא טעות כתיב זה פשוט כמו שם עצם ואני מצביע על התודעה בנקודה הכי עצמית שלה מנקודת המבט הכי עוצמתית ומרוכזת בכל אופן באותה נקודה שהחושים מקבלים שווויון וזה כבר חלק התת מודע שבמוח אפשר לתאר לאדם שלא חש בחוש מסוים כי הוא לא חווה באופן ישיר את אותו תחושה לתת לו את התחושה עצמה דרך חוש מקביל על ידי אלגוריה שהיא יכול להלביש את הנמשל עצמו שהוא עצם התודעה אל תוך השכל הגלוי בסופו של דבר.

שאמרתי בתקציר המאמר שאפשר לתאר לעיוור צבע זה היה בשיא הרצינו תלכן בא נעשה תרגיל מחשבתי פשוט ובשיא הרצינות נכון אתה חווה צבע אדום באופן שלל חלל רחב בעוד צבע כחול את חש כמו ממד זעיר את כל מה שאתה חש אתה צריך לזקק במחשבה ולהוריד את תוך משל שאפשר להבין דרך שכל את הנמשל הנעלם ללא צורך בתחושה של העצם דרך החוש.

דבר נוסף יש לזכור שההוויה היא הכל והיא יכולה להיות דבר ערום מתודעה ערום מהאפס עצמו יש כזאת מציאות ובאותה מציאות של הוויה אנו למעשה מקבלים סוג מיוחד של שכל שכל שיש לו חופש בחירה!

כי חופש בחירה אפשר לקבל רק במציאות שלא הכל מלא במציאות אחדותית אחת כלומר אחדות אין סוף או במילים אחרות נקודה סינגולרית ובסופו של דבר התודעה פורצת במקומות שההוויה היא לא מושלמת ולמעשה היחס בין תודעה והוויה זה יחס שמשלים אחד את השני לכלל מציאות שלמה ולמעשה כל דבר שקורא בתודעה קורא בהוויה וכל דבר שקורא שהוויה קורא בתודעה ככה שלמרות שיש חוסר שלמות במציאות עדיין יש במציאות את השאיפה לשלומות וכל דבר שקורא במציאות הוא יחוד יותר עוצמתי בין תודעה להוויה ככה שאם אפשר לחשוב על מה שקדם למפץ הגדול כתודעה ומה שיהיה אחר המפץ הגדול כהוויה אפשר לחשוב למעשה שכל הקשר בין תודעה והוויה שואל אותי בסופו של דבר שאלה חדשה האם למעשה כל רגע במציאות ההוא כל המציאות אוין שום משמעות למה שיה ומה שיהיה כי הקשר במציאות ההווה בהוויה הוא בעצמו יותר חזק ממה מהקשר שנוצר ברגע הפץ הגדול

© כל הזכויות שמורות לכותבי המאמרים המקוריים בלבד!

האתר פותח על ידי אליעד כהן