המשך מ: איך לצאת מהמינוס בבנק ? מה יוצר חובות ? ואיך לצאת מהם ? חלק 1.

פשוט צריך לרחם על אדם שחי בתחושה של מחסור תמידי. האדם בגלל הדמיונות שלו נכנס לחובות מסוגים שונים, וכל ימיו הוא עוסק בלממן ובלשלם את החובות האלו. היש לך שטות גדולה מזו? מתי בדיוק תעצור לרגע ותהנה מהחיים אם אתה כל הזמן בתחושה שחסר לך? והדבר היחיד שיכול להציל את האדם מהעניין הזה, הוא שהאדם יקבע לעצמו זמן קבוע בכל יום לחשבון נפש והתבוננות. ומי שאין לו זמן, שימצא זמן. שלא יאכל ושלא ישן בלילה וימצא זמן לחשבון נפש. כי מהי תכליתו של האדם, לעבוד יומם ולילה בלי זמן לעצמו?

נמצא אם כן, כי בעצם דפוסי החשיבה של האדם, הם אלו שאחראיים לכך שמצבו הכלכלי גרוע ולכך שהוא נמצא בחובות. אז מה בעצם עליך לעשות אם אתה כבר בחובות?

אז כפי שכבר התבאר, שלב ראשון כאשר רוצים לעשות ולהשיג משהו, חשוב וקריטי לשים לב שאתה לא הולך בכיוון ההפוך.

כאשר אתה רוצה לנסוע לצפון הארץ, אך אין לך מושג מהי הדרך, שלב ראשון שים לב לכך שאתה לא נוסע בכיוון ההפוך אל הדרום, כי שם בטוח לא נמצא הצפון. מה שאומר, כי שלב ראשון כדי לצאת מהמינוס בבנק, שלב ראשון עליך לדעת לא להגדיל אותו.

ואיך לא תגדיל את המינוס בבנק, שלב ראשון שים לב שאינך צריך דברים שאתה לא באמת צריך. שלב ראשון תעצור מהמרוץ שבו אתה נמצא לכבוש את העולם, כי בסופו מחכה לך בית הקברות ובסופו אתה מגיע לאותה הנקודה, אז למה לא להיות רגוע אם בכל מקרה בסוף מגיעים לאותה הנקודה?

אחרי שנרגעת לרגע מהמרוץ וקמת לרגע אחד מהשינה בהקיץ שבה התודעה שלך נמצאת, עכשיו תעשה התחלה חדשה, כי באמת בכל רגע ורגע ובכל נשימה ונשימה שהאדם נושם הוא נולד מחדש, ובאמת כל אדם יכול להתחיל התחלה חדשה בכל רגע מחדש. אז תחליט שמעכשיו אתה מתחיל התחלה חדשה ולא משנה מה עברת עד לנקודה הזאת, דמיין כאילו היום נולדת, תשכח את העבר לחלוטין כי הוא כבר עבר ופשוט תתחיל התחלה חדשה מחדש.

ודבר ראשון תבדוק האם הדברים שאני רגיל לקנות ולצרוך, האם אני באמת צריך אותם להישרדותי הגופנית? אם לא, אתה יכול לוותר עליהם. כן, אתה לא חייב שום דבר שאתה לא צריך אותו לקיומך ואתה לחלוטין יכול לוותר על הדברים שאתה לא צריך אותם כדי לשרוד פיזית. וכמובן שישר קופץ לאדם השאלה לראש, למה אני צריך לחיות בצמצום? מה לא מגיע לי שיהיה לי 1 2 3 שיש אותם לכולם? למה לחיות בצמצום ודוחק? ולמרות שבאמת אין לו לאדם את היכולת לממן את זה, הוא עדיין מרגיש שהוא חייב.

התשובה על כך היא, כי חופש אמיתי הוא חופש תודעתי. וכל הדברים שאתה מרגיש שאתה חייב אותם, הם אלו שאחראים לתחושת הסבל וחוסר השקט הנפשי שלך. כי באמת מי חי טוב יותר מבחינה נפשית, מי שיש לו חובות או מי שאין לו? מי ישן טוב יותר בלילה, אדם עם חובות או בלי חובות?

אז במקום להסתכל החוצה כל הזמן, תנסה להסתכל פנימה ולעשות תפנית מחשבתית. התפנית צריכה להיות שבמקום לברוח מעצמך ומהאני הפנימי שלך, אתה מתחיל להסתכל פנימה ולהתבונן, מי אני ומה מעשי כאן בכדור הארץ, ומפסיק לרצות דברים שאתה לא באמת צריך אותם. כי הדברים האלו שאתה חושב שאתה חייב אותם, הם כמו משא כבד שהאדם סוחב על עצמו.

כמו אדם שעושה דיאטה ושמוריד ממשקל גופו ואח"כ מבקשים ממנו לסחוב ולרוץ עם משקולות ומשא ששקול כנגד המשקל שהוא הוריד מגופו, שאז הוא שואל את עצמו, למה הייתי צריך לסחוב על עצמי במשך כל היום את המשקל הכבד והמיותר הזה, כך גם אתה, ברגע שתיפטר מהחובות התודעתיים שיש לך בראש ותתחיל לשמוח משורש השמחה ולא מדברים חיצוניים, על ידי זה החיים שלך יהיו טובים יותר, הכי חשוב ברמה הרגשית לא מבחוץ אלא מבפנים ובאמת.

את החובות שלך ואת המינוס שלך בבנק עוד תסגור מתישהו, אך ראשית כל תוריד מעצמך את החובות הנפשיים שיש לך בראש. דבר ראשון תירגע, תתחיל לחשוב בישוב הדעת מה התכלית של כל הבזבוזים האלו, תבין כי באמת האדם לא צריך לברוח מעצמו, אלא יכול להיות בשלום עם עצמו.

דבר ראשון כדי לצאת מהמינוס בבנק, דבר ראשון תצא מהמינוס בראש. תפטר מהחובות שיש לך בראש, אל תחייה בתחושה של חייב / צריך, כי אתה לא חייב ולא צריך שום דבר! אתה רוצה דבר כלשהו, אבל לא חייב, אתה לא חייב כלום, אתה רוצה. ברגע שתהיה בישוב הדעת ובשמחה למרות הכל, על ידי זה תוכל בישוב הדעת לחשוב בהיגיון כיצד גם לצאת מהמינוס בפועל. כי העצבות היא בית הכלא של המחשבה, ורק השמחה למרות הכל, רק היא זו שמסוגלת לעזור לאדם לחשוב בישוב הדעת ולראות מה הכי טוב לו לעשות.

וככל שהאדם חי יותר בתחושה של "חייב" ברמה הנפשית, זה כמובן מפיל עליו עצבות גדולה, מאחר שאין לו המון דברים שהוא חושב שהוא חייב, כי הוא צריך משהו אך מה לעשות שהמציאות היא אחרת. ואז האדם נמצא כל הזמן במאבק מחשבתי מול המציאות. וכמובן שמי שמותש מהמאבק זה רק האדם עצמו. והחובות שיש לאדם בראש, מכניסים את האדם לעצבות ואז הוא לא מסוגל לחשוב בישוב הדעת מה הכי כדאי לו לעשות כנ"ל, וככל שהאדם משתחרר יותר מהחובות שיש לו בראש, כך הוא זוכה יותר לשמחה ולחופש מחשבה כדי לחשוב באמת מה הכי טוב וכדאי לו לעשות.

כמו כן תרגיל את עצמך לחשוב כי כדאי יותר שתהיה חייב לעצמך מאשר לאחרים.

ז"א כדאי שלא תישן בלילה (כדאי מאוד שתישן, אבל גם אם לא תישן, כדאי יותר שלא תישן) כי אתה חייב לעצמך משהו, מאשר שתהיה חייב לבנק או למישהו אחר כסף ושבגלל זה לא תישן בלילה.

וזכור כלל זה, כדאי שתהיה חייב לעצמך ולא לאחרים! ואז לאחר מכן בשלב הבא תבין, שגם לעצמך אתה לא חייב שום דבר אלא רק רוצה, ואז כמובן תצא לחופשי בתודעה שלך מהעבדות של הרצונות שלך. כי באמת הרצונות הלא הגיוניים שיש לאדם, הם כולם סוג של עבדות ושעבוד, ממש כמו בית כלא, כי האדם סוחב על כתפיו משא כבד של המון חובות בראשו כנ"ל.

לסיכום: כל החובות והאוברדראפט שיש לאדם בבנק, כולם נובעים מחמת חוסר ישוב הדעת ומחמת חובות שיש לאדם בתודעה שלו.

ככל שהאדם חי יותר בשלום עם עצמו וטוב לו יותר, כך הוא מושך לעצמו שפע גדול יותר לחיים וכך הוא לא נמצא במינוס. וכאשר רוצים לצאת מהמינוס בבנק, דבר ראשון צריך לא להגדיל אותו, דהיינו להיות רגועים בישוב הדעת ולא לחיות בעולם הדמיון, ופשוט להיות מציאותיים ולהיפטר דבר ראשון מהחובות שיש לאדם בראש. ואז על ידי השינוי המחשבתי, על ידי זה יוכל האדם למשוך על עצמו שפע כלכלי בבא הזמן, אבל ראשית כל השינוי התודעתי חייב להתחיל להתרחש. בהצלחה.

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

מִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בִּמְהִירוּת בְּלִי יִשּׁוּב הַדַּעַת, נַעֲשֲֶׂה בַּעַל חוֹב.

שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁמַּרְוִיחִין, וּבֶאֱמֶת אֵינָם מַרְוִיחִין... וְכָל הַמִּתְדַּבְּקִין בָּהּ [ברוח השטות שיש להם] הֵם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁזֶּה הַמַּשָּׂא [העול] תָּלוּי בְּצַוַּאר בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין מִסְתַּפְּקִין בְּמָמוֹנָם וְלוֹוִין מָמוֹן מֵאֲחֵרִים, וְנִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם מִשְׂתַּכְּרִין [מרוויחים] שָׂכָר הַרְבֵּה, וְאַחַר כָּךְ מֵתִים בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וְאִם אֵינָם מֵתִים בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, הֵם בְּחַיֵּיהֶם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וּמַטְרִיחִים אֶת עַצְמָם בִּטְרָחוֹת גְּדוֹלוֹת, וּמְסַכְּנִים אֶת עַצְמָם בְּסַכָּנַת דְּרָכִים, בִּשְׁבִיל שָׂכָר מֻעָט,...

מחִין דְּקַטְנוּת [מוח קטן וחוסר ישוב הדעת] הוּא בְּחִינַת בַּעַל חוֹב.

לְעִנְיַן הַנְהָגַת הַבַּיִת בְּפַרְנָסָה וּמַלְבּוּשִׁים וּשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת, שֶׁעַל פִּי רב חָסֵר לָאָדָם הַרְבֵּה כְּגוֹן, לָזֶה חָסֵר מַלְבּוּשׁ פָּשׁוּט, וְיֵשׁ שֶׁחָסֵר לָהֶם מַלְבּוּשִׁים חֲשׁוּבִים אוֹ דִּירָה וְכוּ' שֶׁצְּרִיכִין לְהַמְתִּין... וְלִבְלִי לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה (עֵרוּבִין יג: ) לְמַלְּאוֹת הַחִסָּרוֹן תֵּכֶף וּמִיָּד, רַק צְרִיכִין לְהַמְתִּין...

וְאָמַר עַל עַצְמוֹ עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁאִם לא הָיָה מַמְתִּין, כְּגוֹן כְּשֶׁהָיָה חָסֵר לוֹ אֵיזֶה דָּבָר, אִם הָיָה דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא תֵּכֶף, הָיָה צָרִיךְ לִלְווֹת לְעַצְמוֹ וְלִהְיוֹת בַּעַל חוֹב, עַד שֶׁהָיָה מֻכְרָח לִהְיוֹת נוֹסֵעַ וּמְטֻלְטָל כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים עִנְיַן הַנּוֹסְעִים שֶׁהֵם מֻכְרָחִים תָּמִיד לִסַּע עַל הַמְּדִינָה מֵחֲמַת שֶׁהֵם תָּמִיד בַּעֲלֵי חוֹבוֹת

וְעִנְיָן זֶה צְרִיכִים לֵידַע מְאד וּצְרִיכִין לִלְמד עַצְמוֹ לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה מְאד, כִּי לְכָל אָדָם חָסֵר הַרְבֵּה אֲפִלּוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים וַעֲשִׁירִים גְּדוֹלִים, מִכָּל שֶׁכֵּן מְקַבְּלִים [אנשים שכירים] אֲפִלּוּ הַחֲשׁוּבִים וְהַגְּדוֹלִים. וְצָרִיךְ לָזֶה לְהִסְתַּפֵּק בְּמִעוּט וּלְהַנְהִיג בֵּיתוֹ כְּפִי הַשָּׁעָה וְהַזְּמַן. וְאִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁצָּרִיךְ מַלְבּוּשׁ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּכְרָח לוֹ אַל יִדְחַק הַשָּׁעָה לִלְווֹת וּלְהַקִּיף [לקחת בהקפה] וְלִהְיוֹת בַּעַל חוֹב, אַךְ יַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹא עִתּוֹ.

וְטוֹב לִסְבּל דּחַק אֲפִלּוּ בִּמְזוֹנוֹת וְכָל שֶׁכֵּן בְּמַלְבּוּשִׁים וְדִירוֹת וְכוּ' וְלא לִהְיוֹת בַּעַל חוֹב, וּמוּטָב שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל חוֹב לְעַצְמוֹ אוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ בְּמַלְבּוּשִׁים מִלִּהְיוֹת בַּעַל חוֹב לְהַחֶנְוָנִי אוֹ לַאֲחֵרִים. כִּי בְּכָל עִנְיְנֵי פַּרְנָסָה צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹא עִתּוֹ

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד, מָה אֲנִי אוֹחֵז? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה, וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו, כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ. וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ אֶצְלוֹ.

גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם, כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה