* פיזיקה / פילוסופיה - הרומן המוזר בין יופי ואמת - חלק 1.

רמזים מעולם האמנות

כדי להעמיק את חקירתנו בואו נלך אל האנשים שיצירת יופי היא פרנסתם. מה אומרים האמנים על עבודתם שיוכל להועיל לנו במדע?

א. הכיעור שותף ליצירה. נתחיל מנקודת - מבט לא שגרתית. שום מושג אינו ניתן להבהרה מספקת בלי ניגודו, ועל כן נצטרך לדון גם בהיפוכו של הנושא שלנו. ואכן, האמנות עוסקת לא רק ביופי אלא גם בכיעור: בספרות ובציור, למשל, מופיעים לפעמים דברים ממש דוחים. ובכל זאת, ככל שאנחנו מזדעזעים מהכיעור, צורת הסתכלותו של האמן עצמו נתפסת כיפה: חדות ההבחנה, האומץ, היושר ובעיקר החמלה. בעצם, האין פגם קטן כמו פצעון בגרות בפניו של אדם יפה או כתם זיעה על חולצתו מגבירים את יופיו בכך שהם גורעים משלמותו ועושים אותו אנושי, כלומר, אמיתי? היטיב לומר הביולוג ז'אן רוסטאן: "היופי באמנות אינו אלא כיעור שהוכרע. " המאמץ לתאר את המציאות כהווייתה, אפילו בניגוד לציפייתו של הצופה, היא אחד מקווי הדמיון בין האמנות למדע: האמת מאצילה יופי משלה אפילו על מה שאינו יפה!

אבל מהו בעצם "מכוער"? כאן מחכה לנו הפתעה: למרות שהמושג "כיעור" הוא ההיפך מ"יופי, " הדבר המכוער עצמו אינו היפוכו של הדבר היפה! הוא מכוער אם נותר בו משהו מהיפה. הוא דוחה דווקא בשל תסכול הציפייה ליופי. כאוהב בעלי - חיים קל לי להביא דוגמה מהזואולוגיה. בפניהם של הסוס או הזאב, השונים לחלוטין מפני האדם, יש בעיניי הרבה יופי. לא כן כשאני מביט מקרוב בפני גורילה או שימפנזה בוגרים. הדמיון לפנים האנושיות מעורר בי ברגעים הראשונים דחייה אינסטינקטיבית. הרבה ממניעי הגזענות נובעים מהמנגנון הזה של "שנאת הדומה" וכבר הרחבתי על כך במקום אחר. 5 מה אם כן מכוער בעיני מי שמעריך את יופיים של חוקי הטבע? לא הכאוס המוחלט אלא סדר שמתגלים בו פגמים. אם היופי נובע מהרמוניה, הכיעור הוא הרמוניה מופרת. פגמים וצרימות בחוקי הטבע, המעוררים במדען דחף מיידי לתקן אותם, הם בין המניעים החשובים ליצירה המדעית.

ב. הייחודי הוא אוניברסלי. עמוס עוז אמר פעם שספר המתאר מציאות המוכרת לכל התרבויות הוא גם זה הנקנה בנמל - תעופה אחד ונזרק בנמל - תעופה שני. לעומת זאת, לפעמים דווקא ספר היורד לפרטי הווייתם של בני תרבות רחוקה מזו שלנו שובה את לבנו. היכולת הזאת לחשוף את החוקים השולטים ביקום כולו מתוך התבוננות בטיפת - מים, בשלהבת נר או בכל חלק זעיר אחר של המציאות, גם היא מעוררת תחושת שיתוף בין האמן למדען.

ג. היופי אינו מוגבל ליפה. הצורך לתפוס ולהנציח יופי או היבט אחר של המציאות גורם לאמן דווקא לסטות מהתיאור המוחשי. אפילו הציור הריאליסטי ביותר עושה לפעמים אידיאליזציה של האובייקט שלו. האמן היווני שפיסל את דמותה של היפהפייה שישבה מולו בוודאי השמיט איזו שומה על האף, שן פגומה או שַד נפול מעט, כדי לשמור בשיש את יופייה ולא מאפיינים אקראיים. המעבר אל האמנות המופשטת היה אם כן המשך של מגמה זו: ציירים ומשוררים חשו שניתן למסור את מהותו העמוקה של משהו ע"י קווים בודדים או כמה מילים, מעבר למאפיינים הגלויים לעין. כך, בהדרגה, נזנחה הנאמנות למקור החיצוני לטובת חוקים פנימיים. ההשתחררות הזאת מהמקור מאפשרת גם לאמן וגם למדען לחדור לעומק מהותם של הדברים.

ד. החיפוש מוליד רפלקסיה. לפעמים מתסכל האמן בכוונה ציפייה מסוימת שלנו, אפילו ע"י מעשה פרובוקטיבי ומרגיז, ובכך אומר לנו משהו לא על המציאות אלא על עצמנו. באופן דומה, כמה מההצלחות הגדולות במדע שנפגוש בפרקים הבאים, כמו תורות היחסות והקוונטים, התאפיינו ע"י הפנייה של תשומת - הלב חזרה אל הצופה, שבעקבותיה למדנו להתגבר על עוד מגבלה תפיסתית וללמוד משהו חדש על המציאות. זיגזגים כאלה בין אונטולוגיה (חקר היש) לאפיסטמולוגיה (חקר אופן תפיסתנו את היש) משותפים להתפתחות האמנות והמדע. הופשטטר66 הקדיש ספר ענק לניתוח המשותף לשלוש יצירות כאלה: הוכחת אי - השלמות של המתמטיקאי גֶדֶל (ר' 3. 5 להלן), הציורים של אֶשֶר והקנונים של באך: בכולן משתקפת היצירה שוב ושוב בתוך עצמה וגורמת לנו לחשוב על החוקים השולטים בה וגם בנו.

ה. יופי ניתן לזיוף. הלקח האחרון שאני רוצה לקחת מהאמנות הוא פחות נעים, ולא פלא שהספרות הדנה באסתטיקה במדע מתעלמת ממנו. כל דיון ביופי חייב להתמודד עם האזהרה העתיקה (משלי ל"א 30) "שקר החן והבל היופי. " הנה, התפוח על המדף במרכול הוא כליל - יופי: אדום, נטול - פגמים ובוהק - ובאותה מידה חסר - טעם ובמקרה הפחות טוב גם ספוג רעלים. בכלל, בין מגוון צורות היופי המוצע למכירה סביבנו, הסוג הנפוץ ביותר הוא דווקא הקיטש. אם המדע מחפש אחרי היופי, עליו להיות מודע לאפשרות שהיופי יכול להטעות.

לא די בהרמוניה, למשל, כדי ליצור יופי, אחרת כל משולש היה יפה. ביופי צריכה להיות מידה כלשהי של עושר ומורכבות. מצד שני, הגודש הוא צעקני ויוצר קיטש. מצד שלישי, לא מעט זבל הנמכר היום כאמנות הוא היפוכו של הקיטש והוא גרוע לא - פחות: סוּפּר - תחכום עם אפס תוכן והרבה חשיבות עצמית. ב"יצירה" שכולה שני משולשים שחורים, שאספן אמנות מהרצליה קנה בחמשת אלפים דולר, אין שום הפשטה אלא הטפשה. וכשה"טייט גאלרי" בלונדון שילם 22, 300 לי"ש ל"אמן" תמורת קופסת שימורים אותה מילא בצואתו (מעשה שהיה!), הייתה זו רק עוד פגישה בין כיעור לאיוולת.

לאמנות, אם כן, כמו לכל דבר חי, יש גם פתולוגיה. פתולוגיות כאלה מופיעות גם במדע, כמו בשטויות של הפוסט - מודרניזם או בתיאוריות המתחזות למדע ע"י שימוש בביטויים מדעיים. זהו אם כן עוד לקח שנותנת לנו האמנות: היופי העומד במבחן הזמן, מעבר לתהפוכות האופנה ומנהגי העדר, הוא זה הגורם הנאה לא רק לחושים אלא גם לאינטלקט.

1. 1 נפלאות היופי המושגי

עכשיו אנו מוכנים לצעד הבא: יש גם יופי הפונה היישר אל האינטלקט. הנה, כשאנחנו שומעים על פיתרון חכם או המצאה מוצלחת אנחנו אומרים בצדק "איזה יופי! "לא מקרה הוא שבשפת המשנה (בוודאי בהשפעת התרבות היוונית), "יפה" פירושו גם "מועיל, " "צודק" ו"נכון. " ליופי הזה, הפונה ישירות אל שכלנו, אקרא יופי מושגי. הוא היופי המאפיין את היצירה המדעית והוא ניכר בשלושה מאפיינים ייחודיים שיעסיקו אותנו בספר זה:

א. הוא מתגבר. הפלא הראשון של היופי המושגי קשור לעומק שלו. אם ננתח פרח לחלקיו או נפרק יצירה לצליליה ייעלם יופיים, ואם נמשיך ללטש יהלום גם אחרי שחילצנו אותו מקליפת הסלע רק נוריד מערכו. אבל עכשיו תארו לעצמכם עורך שחצן המקצר רומאן גדול של ג'ויס ומקבל נובלה יפהפייה, ובא חוצפן נוסף ומצמצם אותה יותר והנה יוצא שיר מושלם במשקל ובחריזה; או פַּסַּל המרים את פטישו על פסל של מיכלאנג'לו ובטרם הספקנו לעצור בעדו מתגלה מתחת לחתיכות שנפלו פסל מדהים שכל הרואה אותו מבין שהפסל המקורי היה רק חיקוי ירוד שלו; והנה משתלט על הטאג' מהאל אדריכל מטורף אפילו יותר משאה ג'יהאן והוא משתמש בקירות המבנה כפיגומים זמניים שביניהם הוא בונה ארמון כה מרהיב שאפילו מקברה של מומתאז נשמעות גניחות התפעלות. הייאמן?

ב. הוא מתאחד. אם יופי פירושו הרמוניה שבה חלקיו השונים של הדבר היפה תואמים זה את זה, רק צפוי הוא שמהמיזוג של שני דברים יפים לא ייצא משהו יפה. אם לפרפר תהיה כנף אחת של שפירית, אם "האזרח קֵין" יופיע בסצנה מתוך "מלחמת הכוכבים" או אם ב"אוֹבּלַדִי אוֹבּלַדַה" העולץ של החיפושיות יתערבו צליליו רוויי - הגעגועים של "הבן יקיר לי אפרים, " התוצאה תהיה במקרה הטוב קומית, אם לא גרוטסקית. המרכיבים של כל יצירה, יפה ככל שתהיה בפני עצמה, ישבשו את ההרמוניה בין חלקי היצירה האחרת. האמנם? האם לא יתכן אמן שיגלה קוד משותף לשתי יצירות שונות לחלוטין, ועל - פי הקוד הזה ימזגן כך שחלקיהן השונים יתאימו ביניהם אפילו יותר משהתאימו בתוך כל יצירה בפני עצמה?

ג. הוא מתגלה. ראינו כי האמנות יוצרת יופי לא רק כמו שהיא רואה בעולם אלא גם יופי חדש, השואב את כוחו רק מההרמוניה בין חלקיו בלי להתחשב במציאות. אבל מה הייתם אומרים לו סיפרתי לכם על אמן כזה, שיוצר דברים מדהימים לא לפי מה שראה אלא על - פי איזה היגיון פנימי, ואז, כשהוא מסתובב בעולם, הוא מגלה דברים בדיוק כפי שיצר? הנוכל לדמיין, למשל, את אֶשֶר מגלה את מפל המים מהציור המפורסם שלו מניע תחנת כוח ברוטרדם? או אונייה נכנסת בצפירה ל"תעלת אלנבי" לעיניו הנדהמות של קישון?

*

בוודאי הבנתם שהסוג השני של יופי הוא המאפיין את היצירה המדעית. אמנם, היו אמנים שהתלוננו שהמדע מקלקל את היופי, כמו ג'ון קיטס שהאשים את ניוטון על ש"הרס את פיוט הקשת בענן כשצמצם אותה לצבעי המנסרה" - האשמה שעוררה את דוקינס17 לכתוב ספר שלם כהגנה מפניה. אכן, את היופי המושגי צריך ללמוד לאהוב כמו שלומדים להעריך אסכולת ציור או מוסיקה חדשה, אבל למי שילמד להכיר את היופי הזה יתגלה הפלא: המדע יוצר יופי בתיאוריות, בחוקים ובמשוואות שלו, אבל היצירה הזאת היא בעצם גילוי של יופי טמיר, הקיים איפה שהוא במציאות והעומד לא רק ביסוד הקשת בענן וזוהר הצפון אלא גם בכל נורה שרופה וכתם טחב בתקרה. מזה יותר מאלפיים וחמש - מאות שנה שיופיים של חוקי הטבע הולך ומתעצם, אוצֵר יותר ויותר הדר בפחות ופחות מילים, ומוביל לגילוי תופעות יותר ויותר מדהימות במציאות.

אם המדע מחפש את האמת, היופי ההולך - וגובר הזה הוא הדרך שבה האמת משחקת איתנו ב"קר... קר... מתחמם... " בואו נתחיל גם אנחנו לחפש. כמה נחמד יהיה אם נגיע למקום שבו נשמע את כולם צורחים במקהלה "חם! חם! אש! "