אני הייצרן אני הצרכן אני המזון..

המיינד שלנו זקוק להסבר מדיוייק ותירגול, אחרת הוא לא יעזוב אותך וימשיך עם הדימיונות...

המיינד יפסיק רק אם יחשוב שהוא מזיק לעצמו...

היקום הינו האובייקט של החושים. כלומר ללא החושים לא היינו מזהים את העולם האובייקטיבי על כל "ברואיו"...

החושים לא שווים כלום, אם המיינד לא מתרגם אותם למחשבות. (לדוגמא אדם ישן החושים אצלו לא פעילים)...

המצחיק הוא שאנחנו הייצרן של המחשבות... אנחנו גם הלקוח.. אנחנו הסובלים "המזון"... ואנחנו אלו שרוצים להפטר מהמחשבה שייצרנו.

קודם יש לקרוא את "תובנת אובייקט החושים" שוב ושוב, עד להפנמה.

ולכן להבא שעולה פחד או כאב או הרגשה מחורבנת (סליחה על הביטוי) נשאל את עצמנו מייד את השאלות הבאות..

1. מאיפה עלתה המחשבה / הפחד הזה? (מימני).. מי זה מימני? (אני)

2. מי מקבל את המחשבה הזו? (אני)

3. מי סובל מהמחשבה / פחד הזה? (אני)

4.מי רוצה להשתחרר מהמחשבה / פחד / רגש הזה? (אני)

כל התשובות הן (אני)

את השאלות יש לתרגל עד להפנמה.. וכל מחשבה רעה או כאב או כל רגש אחר שחשים יש להעביר דרך מסננת הזו של ארבעת השאלות...

ההבנה של המיינד שהוא מזיק לעצמו, תשחרר אותו באופן מיידי מהסבל...

המיינד מתפקד על פי חוקי המשיכה והדחייה, כאשר תשוקה להנאה זה משיכה ופחד מסבל זה דחייה.

כאן הוא דוחה את עצמו וזה סוד הקסם...

על בטחון, סדר, כניעה.

מאז ומתמיד המוח האנושי חיפש אחר ביטחון, על מנת לשרוד. המוח לא טרח לבדוק מה הוא ביטחון, ויש לו נטייה להעצים, ומכאן הביטחון הפך מושג מופשט

שבא להגן על הלא מופשט. בבסיס של הבטחון נמצא שהאוויר שהוא המשאב שבלעדיו אין לנו חיים אפילו רגע אחד. אין לנו שליטה לא על אם ננשום ואם לא

או באים יהיה אוויר או לא. אם נמשיך כך נחקור את המים, אוכל, מגורים וכה.

נגלה כי: לא קיים מושג אבסולוטי שיכול להגן עלינו. תמיד הגבול יישאר פרוץ לבילתי נודע: פגעי טבע ואו לחוקי מרפי החלקלקים... חקירה לעומק תגלה שבטחון היא תחושה פנימית שמשתנה לפי האופנה פעם פחדנו מחושך היום לא ואף להפך

פעם חשבנו שאוכל מסויים דוחה, והיום הוא טעים ופעם מי שהיה אוייב הפך לאוהב. לכן הבטחון הינה תחושה פנימית ושיקרית כי אין ביטחון ואולי מה שלמוח

קשה לקבל זה שאולי אין צורך בביטחון? וסיפור החרגול והנמלה תקפים כל עוד לא היה צונאמי שהיה מחסל גם את הנמלה..

אך המוח בשלו הוא ממשיך לאגור רשמים וזיכרונות ולפי העבר הוא מחליט מה צריך להיות, ואיך המציאות צריכה להיראות ולזה הוא קורא סדר. והסדר, ראיה של הפער בין המציאות לבין איך היא צריכה להיראות. גם כאן המוח האנושי תמיד ניסה לעשות סדר בעולם הפריד בין האומות כדי ליצור ביטחון והיום כדי למנוע מלחמה הוא מנסה לאחד בינהם. העולם מדבר על שלום ומתכונן למלחמה. לרוב היכן שהמוח האנושי התערב כדי ליצור סדר נוצר בלגאן.

היקום עובד בצורה מושלמת ללא מגע יד אדם או מחשבת אדם... משמע יש כוחות

שמאזנים את עצמם ולא צריך להתערב

היכולת להתבונן באי סדר ולהבין שהוא הסדר המושלם, זה הסדר האמיתי..

בשני המקרים יש כניעה והבנה, שהמוח שייצר את תחושת הפחד הוא זה שמחפש את תחושת הביטחון הוא הסובל והוא השואף לשחרור.

והמוח שיצר את האי סדר מנסה לסדר את האי סדר עם הידע שגרם לאי סדר.

הבנת המגבלות של המוח והיכולת להתבונן ולדעת שהוא מוגבל, ושישנם כוחות שפועלים שאינם בשליטתו, והם יודעים יותר טוב מה לעשות, זה מצב של כניעה וויתור ושיחרור מהמתח והדאגה המטורפים... גם אם לא אתערב והתאמץ לפתור.. העולם ימשיך להסתובב והכל יבוא על מקומו בשלום.

וכל זאת תוך פעולה שהיא מאמץ עליון בשם היותנו בני אדם..

זה אינו קונפליקט זה אינטיליגנציה לראות את התמונה כולה...

עץ החיים

יש סיפור על עץ של דעת וגם על עץ חיים

למרות פרי עץ הדעת נותרנו די טיפשים

עץ החיים בלי דעת הצמיח חוטרים

ומהם יצאו ענפים עלים פירות וגם פרחים

והעץ הפך ענק מלא מינים זנים דברים חיים

ועם הזמן נולדה השכחה ודימיינו כשונים

אני אתה אתם זה לא אותם חיים

כולם שכחו שהגזע הוא גזע עץ חיים

אני ואתה והכל זה אני

כי הגזע שלנו הוא כלל לא דימיוני

והכל אחד זהו עץ החיים.

ואולי לדעת זה לפספס את החיים

הסוד הכי גלוי בעולם.

כבר כמה ימים אני מחזיק את הסוד הזה בליבי. מרגיש כאילו מצאתי אוצר. כל הזמן שואל את עצמי מה אני עושה עם האוצר הזה? מכיון שכבר כולם יודעים על כך החלטתי לספר זה יוכל להועיל אולי (גם לי)...

שאלוהים ברא את האדם הוא ברא אותו בצלמו, בצלמו כלומר כמוהו כמו כן כתוב שהסתיר את פניו, ומשה הצליח לראות רק את אחוריו... ואני שואל את עצמי איך הוא הצליח ככה להתחבא? ואז הבנתי שהוא נתן את כל הרמזים וההסברים, הוא ברא את האדם נכנס לתוכו שם לו עיניים ואזניים בראש וכן את כל החושים

והוא את עצמו, לעולם לא יוכל לראות רק עם מראה או שייצור שיקופים שכל הזמן יספרו לו מה מצבו. חוסר היכולת הזו של האדם לראות את פניו בעצמו וכן את ראשו והגב שלו צוארו כל אלו רק בעזרת עזרים או אחרים, ייצרו אצלו את "האני"

או את האגו שמייצר השוואות ושיקופים ללא הרף, מחשבות ופחדים וכל זאת, כדי להגן על מה שהוא לעולם לא יראה, ולכן גם קיימת תחושת חוסר אונים וכן רצון לשליטה שהמצחיק הוא שאת פניך אינך יכול לראות אז על האחר אתה רוצה לשלוט? וכי למה? כדי שתהיה לך מראה צמודה? מישהו שיגלה לך על עצמך מי אתה? ומה מצבך?

מאחורי הסיפור הזה נמצא עולם ומלאו וכדאי לשבת ולמדוט עליו אולי יתגלו תובנות משהו בהישג יד ואולי גם תולדות הפחד.

ובכן יש לי חדשות רעות בשבילך לעולם לא תוכל לראות את פניך את צוארך ואת הגב שלך ללא האחר או מראה. ואם פחדת עד עכשיו והיו לך תיסכולים אז הינה עוד אחד לרשימה (-: אולי את התחת שלך תוכל לראות (בתנאי שאתה גמיש)

וכנראה אהבה אמיתית היא סוג של מישהו שלוקח לך את הצורך לשמור על עצמך כל הזמן ויחד עם זה את הצורך לחשוב ולדמיין... ומכאן אהבה היא להיות ללא מחשבות וללא פחדים פשוט להיות עם עצמך ללא צורך לרדוף אחרי זנבך "פניך"

חוסר היכולת הזו זה סוג של מתנה או מפתח סודי להבנת הנצח.

בראשית ברא האדם את אלוהיו

לאדם שאכל מעץ הדעת, קרה דבר נורא. הוא הבין שהוא אינו בן אלמות

בו ברגע שהוא הבין זאת הוא עבר תהליך של חלוקה ל"אני" ועצמי"

סוג של פיצול אישיות. בעזרת החלוקה חשב המנגנון שבאדם שהוא יוכל

להתמודד מול הידיעה הזו כאשר הוא לא אחד מול... אלא כמה...

מאותה נקודה התחיל האדם ללמוד לשקר לעצמו כדי שיוכל לשכוח את יום מותו

וכן החליט לגייס את כל יישותו למען תהליך של מציאת רפואה למוות.

האדם המשיך את החלוקות שלו למשפחה שכנים חברה עם וכה

יצר דתות המציא אלוהים ושיעבד את עצמו לתדמיות שברא בעצמו והכל על מנת

לייצור מצב של התגודדות על מנת למצוא את התרופה. המצב של הביחד

עזר לו להרגיש כוח בכדי להתמודד מול... האדם החל להמציא נצח

עם הידע שקיבל בעת האכילה מעץ הדעת וחשב שימצא בהמצאה שלו או ביצירה שלו את האמת (שיקופים השלכות) דבר שאינו אפשרי שכן אין ביכולתו של האדם למצוא את תרופת הפלא... המידע הנוראי גרר לפיצול וחלוקה וליצירת קונפליקטים

בין בני האדם עצמם ובין בני האדם לחיות עד למצב שהאדם מחפש את "הנצח"

במלחמה ואו בהשתלטות על אדמות אנשים חיות ובקופליקטים אין סופיים.

הטמעת המידע הנ"ל תלמד את בני האדם כי מלחמה אינה הדרך...

הפיצול הראשוני היה על מנת לאחד מחדש כדי להרגיש את "השלם"

האם אדם שלא קיבל את המידע על היותו בן מות האם הוא יתנהג בצורה אחרת?

האם לאדם ישנה את ההתנסות של הלידה? מישהו יכול לספר על כך?

האם לאדם יש את ההתנסות של המות בה הוא יכול לדווח על כך?

ואם אין התנסות האם יש משהו שלא נולד? ואולי משהו שלא מת?

והאם כל ההתגודדות הזו והקונפלקטים שאנו יוצרים אם נהיה מודעים לסיבתם, האם נוכל להעלים אותים בידיע שהרג של האחר הוא גם הרס עצמי שכן אנו חלק מאותו שלם?

המפלצת

מכירים את זה, שאתם רוצים לומר משהו למישהו, ולא יכולים להוציא מילה?

הפחד משתק אתכם, אין לכם שום מושג מה יהיה, והאי ודאות מטריפה אתכם?

בנקודה הזו האגו נעלם כי אין לו שום התנסות מהעבר ואלוהים לוקח את המושכות.

אנחנו לא מבינים כיצד אנו צולחים את הרגעים הללו כי אין לנו שום מושג איך להתנהג שם.

ובכל זאת הכל מסתדר עד לרגע הבא.

ברגע הפחד הזה בדר"כ נולדת מפלצת. מפלצת דמיונית שאיו לנו שום מושג למה היא מפחידה כל כך היא כל כך מפחידה שהיא חוזרת שוב ושוב במצבים דומים ואנחנו כאילו נעלמים.

מאבדים את השליטה את ה"פרשן" שבנו את זה שיודע "להסתדר"...

המפלצת הזו כל הזמן גדלה. אם לא נלחמים איתה, רק מלחשוב עליה נעשים חולים וחלשים מבוהלים.. המפלצת הזו לא יודעת לדבר, ולא יודעת להלחם, ולא יודעת כלום רק

להפחיד היא יודעת.. והיא אלופה בלהפחיד.

פעם הבאה שאתם נתקלים במפלצת תגידו לה שאתם אוהבים אותה ואתם מרשים לה לעשות לכם כל מה שהיא רוצה...

זו מפלצת כל כך מצחיקה שרק כך מנצחים אותה...

ואז היא נעלמת (-:

מרחב האהבה

במרחב המחשבות העוטף אותנו אין חיים לאהבה.

המרחב הזה מפריד אותנו אחד מהשני

הוא הסיבה לכל הקונפליקטים הסבל והפחד.

על המרחב הזה ניתן להתגבר רק בעזרת מדיטציה.

המרחב הזה הוא האגו. ובו אהבת אמת לא יכולה להתקיים

התגברות על האגו יוצר משמעות חדשה למערכת יחסים...

במרחב החדש ללא האגו לא קיים "אחר" רק אחד.

יצירת מרחב חדש שאליהם מחשבות לא יכולות להיכנס

ואין להם קיום שם, הוא מטרת המדיטציה.

והוא מרחב האהבה.