עונג או הנאה הוא מכלול של תחושות שמטבע האדם הוא נצרך להם, ושואף להשיגם.

התחושות נחלקות לכמה קטגוריות:

התענוגות נחשבים לתחושות בעלות פרשנות חיובית בהווה שהאדם נהנה מהם בזמן שהוא מבצע אותם. התענוג הוא זמני וקיים רק בזמן הביצוע ולמשך זמן מוגבל במהלך אכילה, שתייה, שינה, רחצה, וקיום יחסי מין. רדיפה רבה אחרי העונג ("חיי תענוגות") נחשבת לתאווה.

סיפוק נחשב להנאה מהעבר, האדם נהנה מדבר שהוא יצר והסיפוק יוצר תחושה של משמעות. הנאת הסיפוק היא הנאה זמנית הקיימת כל עוד רישומיה של הפעולה המספקת עדיין טבועים באדם.

אושר נחשב להנאה המשכית, האדם נהנה ממי שהוא ומקצב התקדמותו ההמשכית. הנאת האושר קיימת כל עוד קצב התקדמותו הכללית של האדם נמשכת. הגדרה נוספת לאושר היא: תחושה שמקורה בפרשנות חיובית של אדם על חייו.

פעילויות מהנות

פעילות מהנה היא פעילות אשר כדאית בזכות עצמה.

בכדי שפעילות מסוימת תהייה מהנה עליה לעמוד במספר תנאים. לראשונה, צריכה להיות התאמה בין אתגרים ומיומנויות כדי למנוע שיעמום הנובע מאתגר קל מידי או תסכול מאתגר קשה אשר עלול להוביל לחרדה. לפעילות מהנה צריכות להיות גם מטרות ברורות אשר יקנו לה משמעות, גם כאשר היא אינה מתבצעת כדי להשיג אותן אלא לשם עצמה בלבד. אל המטרות צריך להתווסף משוב מידי אשר יאפשר להעריך מהן התגובות שמתאימות להשגת היעדים של הפעילות ומאילו כדאי להימנע. בנוסף, הפעילות המהנה צריכה לעורר התמקדות וריכוז מעמיקים שמונעים דאגות ומחשבות פולשניות.

על פי רוב פעילויות מהנות מאפיינות את שעות הפנאי. עם זאת, הן יכולות גם לעודד למידה כאשר הן מתבצעות לצורך מטרות חינוכיות. מסיבה זו המשחק הוא כלי נפוץ בהוראה מתקנת.

פיזיולוגיה של העונג

המבנים והמסלולים במוח שמעורבים ביצירת תחושה של עונג מרכיבים את מערכת החיזוק של המוח. כאשר מופיע גירוי חיובי, מופעלים תאי עצב שמפרישים דופמין לתוך מבנה שנקרא גרעין האקומבנס. הפעלתה של המערכת מסייעת לתהליכים של למידה דרך התניה אופרנטית, ומגדילה את הסבירות לחזרה על ההתנהגות שהובילה לתחושת העונג והתגמול. מערכת זו מופעלת על ידי מחזקים טבעיים, כמו מזון ויחסי מין, וגם על ידי גורמים עקיפים שמקדמים את המטרות של בעל החיים, למשל יחסים חברתיים. כמו כן, פעולתה של מערכת החיזוק היא גורם חשוב בתהליכים של התמכרות לסמים.

עונג ביהדות

היהדות, בניגוד לדתות אחרות, אינה רואה פגם מהותי בעונג כשלעצמו. עם זאת, קיימות מצוות האוסרות על האדם תענוגות, כגון ציוויי הכשרות, וכן הגבלות בתחום יחסי המין. אך מצוות אלה מהוות הגבלות נקודתיות ולא מצביעות על מגמת התנזרות מתענוגות.

בניגוד לדתות אחרות כמו הנצרות והבודהיזם המעודדות נזיריות, מצווה היהדות על "קידוש החומר", כלומר, שימוש בתשוקה לעונג כאמצעי להשגת מטרות נעלות יותר. השקפה זו מתבטאת, בין השאר, במושג "סעודת מצווה", בקידוש היין ועוד. מגמה זו בולטת במיוחד בכתבי תנועת החסידות. לאור קבלת האר"י הרואה בעולם החומרי חלק ממקור אלוהי, מייחסים החסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים שהאדם השרוי בהם צריך "להעלותם לשורשם העליון בקדושה".

עם זאת, ביהדות אין ציווי להשתמש בעונג אך ורק למטרות נעלות וקיימת לגיטימציה רבה לשימוש בו גם למטרות אישיות; לדוגמה, קיום יחסי מין בין איש ואשתו, נחשב למעשה קדוש.