(מחוייב ואפשרי) הכוונה שסיבה אחת לא מחייבת תוצאה ספציפית. בפועל זה אומר שאם רגש אחד גורם לך לסבל בזמן מסוים, אותו הרגע יכול לגרום לך לעונג בזמן אחר.

זה אומר שאתה נוקט בפעולה מסוימת כדי להשיג תוצאה ספציפית אין הכרח להגיע לתוצאה המבוקשת כי "הכל אפשרי" - >וזה מחויב. כלומר זה שהשכל מתעסק בסטטיסטיקה והסתברות אין זה אומר שהמסקנות שהוא מסיק תהייה נכונות. יש שכל שיודע את זה ויש שכל שלא. שכל שלא יודע הוא "מאמין" בחוקיה הסיבה תוצאה והכל מחויב והופך את ההסתברות לאלוהים שלו ואז המסקנות שהוא מסיק בתהליך שיכלי הופכות מחויבות והוא משועבד אליהן. כאשר אתה חוקר את התהליכים ועובר דרך היש אתה מגלה כי התוצאות עלולות להיות שונות וזה מוביל לשכל אחר שאומר שמה שיש זה מחוייב כי הוא סיבת עצמו

מתהווה ומתחדש כל הזמן ויחסי למציאות הנוכחית ללא קשר לוגי לרגע הקודם.

מה שאני כותב נראה אולי בהתחלה (וגם בסוף) כזיון שכל אבל זה מהפך בחשיבה והעברת מרכז הכובד של תהליך הקשור למקום ולזמן למשהו שהוא יש מאין ואתה מבין את זה בצורה לוגית ואז השכל הופך להיות אחד כאילו בעזרת חוקי הלוגיקה אתה מפיל את הלוגיקה...

בפרקטיקה שקורה משהו אתה מנסה לראות האם באמת הרגע הקודם הוא סיבת הרגע הזה או לא? האם מחוייב שהרגע הנוכחי נראה כך בגלל הרגע הקודם? אם אתה מגלה שלא בכל עוצמך והבנתך תמונת חווית המציאות משתנה.

מה שאתה עושה עם מה שכתוב פה זה עיניינך בלבד אחד יכול להשתמש במזלג לאכילה והאחר לדקירת אנשים ופה מסתיים הבידוק המתמיד של השאלה האם מה שאתה כותב זה פרקטי או לא כי זה עיניין אידיבידואלי.

ממה עשוי "אני"?

"אני" חייב להיות עשוי ממשהו שהוא לא "אני", כי אם היה עשוי ממשהו שהוא "אני". אז ממה היה עשוי ה"אני" הראשון? וככה הרצון עשוי ממשהו שהוא לא רצון, והמחשבה ממשהו שהוא לא מחשבה =שכל, והזיכרון ממה שהוא לא זיכרון, ובעיה ממה שלא בעיה, וסבל ממה שלא סבל.

ואז נשאלת השאלה אם המקור של "אני", זה משהו שהוא לא "אני", אז מה הקשר בינם?

אז הינה הגעתי בעזרת הלוגיקה למשהו שקשה להסבר מבחינה לוגית. ולכן כל שנשאר זה לראות את היחסיות של "אני" כלפי מה "שלא אני" והיחס הוא יחס של צמצום והגדרה. כלומר אם הייתי מסתכל על תמונה ורואה את "אני" המצומצם, כל מה שמקיף אותו =מה שלא "אני". ואז המשמעות של "אני" נגזרת כחלק מהמציאות, וגם ההפך כלומר המציאות היא נגזרת של "אני".

כלומר מי שאני באמת חייב להיות משהוא שהוא לא קשור ל"אני" בדרך הלוגית

אלא בדרך הפסיכולוגית (יעני אתה צריך להיות פסיכי כדי להבין את זה) או מצד האמת

פשוט לא להישען על הגדרות ישנות אלא תמיד על מה שקיים ברגע הזה.

למה שאדם ירצה משהו בכלל?

כדי לבדוק זאת עלינו לשאול קודם האם בכלל האדם הוא הרוצה ולאחר מיכן נדבר על המשהו. כדי לבדוק זאת נסתכל על המנגנון...

נניח שאין כלל שום רצון, מה שייך לדבר על רוצה או לא רוצה? הרי עדיין אין רצון.

זה כמו לדבר בשפה של עם שעדיין לא נולד או לא נברא... זאת אומרת שכדי לדבר על רצון, צריך להיות רצון כל שהוא, ואם כדי לדבר על רצון חייב להיות רצון כל שהוא זה אומר שלפני שהיה רצון מחויב שלא לדבר על רצון כל שהוא כי פשוט עדיין לא נוצר רצון. וזה אומר שרצון מחויב שיעלה ממקום שיש בו רצון, וזה בתנאי שהרגע הנוכחי הוא סיבת הרגע הקודם ובתנאי שהיה רצון לפני כן. אבל אם לא היה רצון לפני כן הסיבה שהרצון עולה דוקא עכשיו

היא כי מקור הרצון אינו הרגע הקודם אלא דווקא הרגע הזה עצמו וכי הרצון הוא סיבת עצמו

ובכל רגע ורגע יש רצון וגם אין רצון תלוי על איזה צד של המטבע אתה נמצא. וזה עדיין לא מסביר למה יש רצון ולא אין רצון באותו הרגע. אבל מכיוון שהרצון הוא סיבת עצמו כלומר זמן הוא לא פרמטר בקביעת רצון או אין רצון אז מילים שהן כפופות לחוקיות הזמן או מחשבה

\ או הסבר שהוא כפופ לזמן לא יוכל להכיל הסבר על משהו שנמצא מעבר לזמן

שאתה רוצה לדעת מה האמת, תבדוק מה קורה ע כ ש י ו ולא מה קרה אתמול

קרישנמורטי כשהוא מסביר על האמת הוא אומר שאמת זה דבר שנשען על עובדות.

אבל עובדות זה תמיד משהו שקרה כבר=י ש ו. אז איך אמת שהיא תמיד ח ד ש ה

איך היא נשענת על משהו י ש ו? ואם האמת היא כל כך חזקה, למה היא צריכה להישען

על עובדות? הרי אם לא היו העובדות, לא היה ניתן לראות את האמת. ולכן אמת שנשענת על משהו היא לא אמת כי היא חלשה מידי כדי לעמוד בזכות עצמה, ואמת הנשענת על עובדות היא אמת היסטורית ישנה כי העובדות הן מהעבר... זה שינוי תהליך שיכלי המדבר על דברים שקורים עכשיו בגלל ההתחדשות של הבריאה של האלוהים של היקום ולא בגלל האתמול או השילשום וכך מפרספקטיבה של "הרגלים" משתנה לפרספקטיבה של סקרנות על כל מה שקיים כחידוש...

כלומר אם אתה מסתכל על קיר בחוויה שלך אתה צריך לראות משהו שנוצר עכשיו ולא בגלל שהוא היה פה אתמול.

בעולם בו יש אין סוף אפשרויות החוק היחיד שקיים זה שאין חוקים וכל חוק יכול להשתנות כל רגע. מהטעם הזה כל רגע עומד ביפני עצמו, וכל דבר הוא סיבת עצמו "וגם לא"

ולכן בעולם שאין בו חוקים לא שייך לשאול למה וגם כן כי אין תשובה כי אין חוק וגם אם יש תשובה זה כי ככה זה מה שקורה באותו הרגע.

יש שתי סוגי חשיבות לוגית, ופסיכולוגית.

חשיבה לוגית - אם ניקח עץ לדוגמה ונשאל למה העץ כאן? התשובה תהיה כי שתלו אותו השקו אותו טיפחו אותו. זו חשיבה שנשענת על זמן ותהליך.

החשיבה הפסיכולוגית - אומרת שהעץ כאן, כי יש פה חלל ויש פה אויר ויש פה מציאות שהוא חלק מימנה, ומה שיש זה גם הסיבה. כלומר המשמעות של הדבר נמצאת בתוכו, ולא בגלל "ההיסטוריה או מה ששמעתי לגביו".

ההבנה של ההבדל בין שתי הגישות החשיבה, היא למעשה מהות חווית ההתחדשות שבדברים כלומר מה שאני רואה עכשיו זה לא בגלל מה שהיה פה אתמול או בגלל ההסתברות של ההתרחשות הלוגית של הדברים, אלא כי "ככה הם פני הדברים כרגע" לפי הבנתי חשיבה לוגית זו חשיבה של זקן וחשיבה פסיכולוגית היא חשיבה צעירה ומתחדשת ואז אתה יכול לחוות התחדשות בכל דבר ודבר ולא "בגלל שה..."

ולכן שאומרים לך שאתה שקרן זה בגלל שאתה מייחס חשיבות לדבר מסוים בגלל עברו, ולא בגלל היותו. ואז שואלים "ומי אמר שזה נכון ?" אתה קולט שאתה מדבר על סמך העבר, ולא מתוך עובדות כי מה שהיה כבר חלף ולכן לא יכול לשמש כעובדות.

למעשה מה שכתוב פה מסכם לימוד של תקופה ארוכה יחסית בחיי..