/ גאיה אריאל
"כל עוד אינכם מחוברים לתדר של תודעת הנוכחות, כל מערכות היחסים, ובמיוחד מערכות היחסים האינטימיות, לא יתפקדו ויהיו לקויות באופן יסודי.
אם במערכות היחסים שלכם אתם חווים הן "אהבה" והן את ההיפך מאהבה - תוקפנות, אלימות רגשית וכן הלאה - סביר להניח שאתם מבלבלים בין היצמדות של האגו והיאחזות מתמכרת, לבין אהבה. "
אקהרט טול, "כוחו של הרגע הזה" - הוצאת פראג.
המראות החזקות ביותר שלנו הם ההורים, בני הזוג והילדים. איתם יש לנו חוזי נשמה עמוקים וחשובים - ללמד אותנו לקבל את עצמנו ללא סייג. אם הם שם מולנו, הכל מדויק - שם מקומם. כל עוד לא ראינו את עצמנו בברור שם, לא תשתנה המראה, ולא תתחלף. וזה לא העניין שלנו להחליף אותה - היא תתחלף מעצמה - במידה וזה יהיה נכון.
התפקיד האמיתי של זוגיות והורות הוא לתת לנו הזדמנות לצמיחה רוחנית ושחרור האישיות השקרית שלנו, האגו, הסיפור שלנו, ומתוך המקום הנקי והחופשי הזה, לחוות אהבה ללא תנאי.
אם מערכות היחסים שלי לא מספקות אותי, אני בודקת שוב ושוב - איפה אני לא ישרה עם עצמי, מה אני לא מוכנה לראות. כי כל הצדדים האלה שלי, ישתקפו בחוץ עד שאסכים לקחת עליהם אחריות, ואז הצורך שלהם להשתקף בחוץ יפחת. בסה"כ המראות משקפות את עצמי...
התגליות הן לא תמיד קלות, אבל התוצאות של העבודה הזאת מתוקות מאד... חופש, חופש אמיתי מהתלות בדבר החיצוני או באדם האחר "שיביא לי את מה שחסר לי", "שימלא אותי", "שיעשה אותי מאושרת"...
"החור השחור" שנמצא בבטן מתחיל להתמלא... חופש לחיות את החיים באמת, ללא התניות.
זהו תהליך של חיים שלמים, כל צעד קטן מקרב אותנו למטרה, שהיא - פשוט להיות מה שאנחנו, לא לחיות את התדמית, את מה שחשבנו שאנחנו.
בכל פעם שמגיעה סיטואציה שמוכרת לי מהעבר, אני בודקת - האם אני משחקת את התפקיד שלי שונה הפעם?
אם לא, עלי לבדוק שוב את האמונות שלי... בדרך כלל אני חווה את השינוי ונהנית מאד, מתבוננת מהצד ורואה איך המציאות מגיבה אלי בדרך שונה, מפתיעה אותי בידידותה בכל פעם מחדש.
לכן, אני מודה לקרובים לי בכל יום. הם המורים שלי, המראות שלי, הם השיקוף לאהבה העצמית שלי, לקבלה שלי את עצמי. דרכם אני לומדת את עצמי, ולאט לאט, בריקוד עדין של מודעות, הם משתנים מולי, ואני - מולם...
אינני מפחדת להביט במראה. נכון, לפעמים יש פצעון על קצה האף, לפעמים אני לא יפה מאד בעיני עצמי... אבל - כשאני מתמידה ומסתכלת, אני מקבלת, לומדת לאהוב את מה שיש, והשיקוף נעשה קל יותר, יפה יותר, נקי יותר... כבר שנים אני בנתיב הרוחני הבלתי מתפשר שלי. המסלול אינו גלוי לי בעודי צועדת בו - בכל רגע נחשף אל האור המקום בו רגלי דורכת...
ישנם פיתולים, לעיתים תחושת הליכה במעגל, לעיתים תחושת ריחוף או דריכה במקום. הדבר היחיד הקבוע בדרך הזו הוא חוסר הוודאות, ההפתעות, המסתורין.
עד שפגשתי את "העבודה" של ביירון קייטי הייתי שבויה ברעיון שעלי לשנות את עצמי.
בכל פעם ש"נפלתי" לתוך מצבים המוכרים לי מהעבר, ולא הצלחתי לשחרר את הדרך בה אני מגיבה אליהם, חשתי כישלון. המחשבות שעברו בראשי היו: "שוב את באותו מקום - כל הדרך הרוחנית שעשית לא הואילה", "איך אני מייצרת לעצמי שוב ושוב את אותה המציאות", "האם יכול להיות שלעולם לא אצא מן המערבולת... " וכדומה.
המון אשמה הייתי עולה. האשמתי את עצמי שאני לא לומדת מהניסיון, שכנראה אינני ראויה לקבל חיים טובים יותר... ועד כהנה וכהנה. הבלבול היה עצום - מצד אחד אני כל כך טוטאלית בדרך, מצד שני כל הזמן חוזרים אותם שיעורים - מה קורה?
חשבתי שכאשר אהיה יותר ויותר "מפותחת", התסריט של חיי ישתנה... אך מה שקורה באמת הוא, שההתפתחות היא ספיראלית, לא ליניארית. תמיד נחזור לאותם "סרטים", כדי לבדוק אם נוכל לשחק שונה את התפקיד שלנו. האם הפעם נזדהה פחות, נגיע ממקום גבוה יותר בתוכנו, נקי יותר, נייטרלי יותר. ואם אכן השתנה משהו בתוכנו - תשתנה גם העלילה בחוץ.
ידעתי שהעולם הוא השתקפות שלי. ידעתי בידיעה מנטאלית אך לא הייתה לי דרך להפנים, לחוות.
ביירון קייטי פתחה לי את המקום הזה. התחלתי לחקור את המחשבות שלי והאמונות המסתתרות תחתן, בעומק. גיליתי את מכרות הזהב. הפנמתי את משמעות ההשתקפויות. ראיתי שאין משהו אחר חוץ ממני בעולם הזה. כל אדם, כל סלע, כל פלג מים - כולם השתקפויות שלי. כולם אחד, ואני בתוכם. מסך האשליה הופך יותר ויותר דקיק לעיתים שקוף. ברור לי שאעבור דרך מצבים דומים, עד שאראה את ההשתקפות בבירור. המצבים באים ללמד אותי על עצמי, על מערכת האמונות המנהלת אותי. אני לומדת להכיר שאנחנו מורכבים מכל כך הרבה היבטים בתוכנו, ולכל אחד כזה יש השתקפות בחוץ.
היום אני יודעת שכל הסיפור הוא לקבל את עצמי, על כל חלקיי - לא לשנות את עצמי. ברגע שהדבר הזה מתחיל לקרות, ההשתקפויות משתנות - ממאבקים, לקבלה.
הכותבת: גאיה אריאל - מנטורית רוחנית ועסקית.
לקורס 'העבודה'
050-3331-331