כשאתה נלחם במישהו / משהו יש שתי פרספקטיבות: או שאתה חושב שרק אתה צודק ואז נלחם בצד השני, כי אתה באמת חושב שהוא עושה לך עוול.

או שיש לך מספיק שכל ואתה מסוגל להסביר גם את ההיגיון שנדמה כשיגעון בפעולות של הצד השני, ולהלחם בו רק כדי שתוכל להמשיך לשחק, כי אם תביס את הצד השני לגמרי או שתיכנע לו לגמרי, המשחק יחדל מלהתקיים.

וככה זה גם בחיי האדם, ברמה החיצונית יש הבדל בין כל הדברים, לחשוב שהפעולות של מישהו הן ר - ק טובות ולהלחם בהן זה לא אפשרי, להיות רווק ונשוי בו זמנית זה לא אפשרי, לחשוב שרעב זה טוב ולטרוח לעבוד כדי לקנות אוכל זה גם שיגעון.

אבל ברמה הפנימית, אפשר להבין שכל המצבים השונים הם אותו מצב, כי תמיד יש חיסרון, לא משנה מה האדם יעשה / יקנה / יחשוב, הוא ירצה לשנות את המציאות למשהו אחר, כי שום דבר לא שלם, ואז אתה עושה פעולות לא יותר מאשר משחק לכל דבר ועניין...

כשאתה אומר לטיפש שטוען שהוא "שמח בחלקו", שאם הוא כל כך שמח בחלקו איך זה שאם ייתנו לו יותר הוא ישמח יותר, הוא אומר לך שלא הבנת את המשפט, ששמח בחלקו פירושו להיות שמח באופן יחסי.

אבל מצד האמת אם זו הפרשנות, אז אין משמעות ל"שמח בחלקו" כי כל אחד כל הזמן שמח באופן יחסי בחלק מהדברים בחייו, ושונא ורוצה לשנות חלק אחר בחייו.

אז נכון שאתה לא מקנא באוטו החדש של השכן, אבל אשתו היפה מעוררת את תאוותך, שמח בחלקו פירושו - שאתה לא יכול לשמוח יותר בחלקך בכל הדברים, גם אם חלקך הוא להיות עצוב.

כי עצם זה שאתה רוצה לשמוח בחלקך, מראה שאתה לא שמח בחלקך - שהוא לא לשמוח בחלקך...

לאהוב את עצמך באמת, לא פירושו ללמוד בסדנת שקר כלשהי שמי שאומר שאתה אדם רע - טועה, כי במקרים מסוימים הוא לא טועה ואתה באמת אדם רע.

ולא פירושו ללמוד בסדנת שקר כלשהי, שגם אם שונאים אותך זה לא נורא בכלל, וצריך לחפש מה חיובי בזה ושהכל לטובה, ושאר השקרים המשוגעים.

לאהוב את עצמך באמת פירושו - להבין שלפעמים אתה באמת - כישלון חרוץ, רע, אגואיסט, אפס מאופס, ושזה רע מאד, ולאהוב את עצם זה שזה רע מאד ושאתה רוצה לשנות את זה, ולהתייחס לזה כאל משחק מוחלט...

יש כאלה שנדמה להם שמי שנראה אדיש כלפי חוץ כלפי כל המציאות, הוא אדם קר רגשית. אבל מה האמת? האם ייתכן שאפשר להוכיח שאדם כזה בעצם אוהב את המציאות באהבה מושלמת?

התשובה היא שכן. כי אדם שאוהב את כל המציאות בשלמות, לא יראה לאף צורה של המציאות העדפה על פני צורה אחרת.

ואז נשאלת השאלה - אוקי, אבל מי שאוהב את כל הצורות של המציאות במידה שווה, למה שינהג באדישות כלפיהן, אפשר לצפות שינהג בחום כלפי כולם.

והתשובה פשוטה - האדם הוא מוגבל מטבעו, לכן הוא לא יכול להפגין אהבה כלפי כל המציאות ברמה החיצונית בו זמנית, ואם הוא יתחיל מצורה אחת, שאר הצורות יהיו מופלות לרעה, שכן הם רק במקום השני והלאה.

ומה האמת? שגם ההפך נכון, האדם הזה הוא באמת קר רגשית. למה? כי הוא לקח את צורת המציאות שנקראת "אפליה" ואמר לה: "את במקום השני"...

אף אדם בעולם לא בחר לרצות, כי כדי לבחור אתה צריך להיות בעל רצון...

כל אדם ברחוב.. בטוח שהוא מאד רוצה מליון דולר. איך בודקים כמה אתה באמת רוצה את זה? תשאל כמה רע יהיה לי בלי הדבר, בדרך כלל התשובה - שהחיים טובים מאד עכשיו, הם רק יהיו עוד יותר טובים כשאקבל מליון דולר.

לכן, אתה לא באמת רוצה מליון דולר. ביום שתחשוב שיהיה לך מאד רע בלי זה, או אפילו שחייך יהיו חסרי משמעות, אז גם אם תחשוב שהסיכוי קטן ושאפשר לעשות מעט מאד כדי לגרום לזה לקרות, אתה תעשה את הדבר הקטן הזה עד טיפת דמך האחרונה, מקסימום תמות בדרך, הרי גם ככה - החיים רעים מאד בלי...

אם אתה צריך משהו ב20% ובסוף לא קיבלת אותו, גם הסבל שלך יהיה רק ב20%, אלא אם כן אתה משקר בכמה שרצית אותו או בכמה שאתה סובל מכך שלא קיבלת אותו...

לגודל הרצון יש שני מרכיבים: 1. אתה חייב לחשוב שהדבר אפשרי. 2. אתה חייב לחשוב שאתה חייב את זה / שזה טוב...

אתה לא יכול לסבול מאבדן של דבר, יותר מכפי כמה שנהנית ממנו...

הנוכל, ישאל אותך הרבה מאד שאלות מבלי שהוא בירר קודם את הנחות היסוד שלהן וכשאתה עונה לו, הוא יגיד לך שהתשובות שלך מלאות בהנחות יסוד.

אז אם אותו נוכל, בטוח שהנחות היסוד שהובילו אותו לשאלה נכונות, מדוע שלא ישתמש באותו שכל כדי להגיע לתשובות על אותן שאלות ולאמת אותן?

גם מי שאומר "לדעתי כרגע" ושהוא מטיל ספק, לא באמת מטיל ספק בכל ההנחות שלו. כי הוא מניח שיש את "דעתו" ואת ה"רגע" שבו היא נמצאת, ושיש במה להטיל ספק. נו, מי רוצה להטיל ספק בזה?

אתה יודע למה חברה שלך בגדה בך?!?! כי לא תמכת בה מספיק!!!

אבל רגע, האם זה שלא תמכת בה מספיק, חייב אותה לבגוד בך, או שיש אופציה כזו שלא תתמוך בה מספיק והיא לא תבגוד בך? האופציה קיימת, כלומר חוסר התמיכה שלך בה, זו לא סיבה מחייבת אלא סיבה מאפשרת.

אז למה בכ"א היא בגדה בך??? אתה רוצה לדעת את האמת? היא בגדה בך כדי... לבגוד בך!!!

הטיפשים, כאשר הם שואלים מה הסיבה של דבר מסוים אז הם מקבלים תשובה ועוצרים, מי שיש לו שכל רואה שגם על הסיבה אפשר לשאול מהי סיבתה שלה.

כי אם אתה לא יודע מה הסיבה הראשונה שמחייבת את כל התהליך, אז לעולם לא תוכל לדעת מה הסיבה האמתית למה שקורה לך עכשיו.

אז נכון שאלוהים ברא את העולם כי הוא רצה להטיב, אבל למה בכלל הוא רצה להטיב? אז נכון שאתה רוצה לאכול כדי לחיות, אבל למה אתה בכלל רוצה לחיות? וכו'...

בכל בעיה שיש לך, תנסה לברר מה המחויב שלך ומה האפשרי. אם נניח מחויב לך שהדבר שאתה קורא לו בעיה הוא באמת בעיה, ושאתה בשום אופן לא יכול לרצות את הדבר הזה ושהחיים שלך לא שווים כלום בלי שהבעיה הזו תיפתר, אז אתה אמור ללכת על הניסיון לפתרון גם אם הסיכוי שלו להצליח הוא נמוך (אפשרי שיצליח ואפשרי שלא).

אלא אם כן אתה חושב שאם הניסיון הזה ייכשל אז הוא יגדיל את הסבל שלך, שאז זה אומר שכרגע אתה לא סובל מספיק, כי יכול להיות יותר רע, אבל אם אתה לא מוכן לסבול כלל, אז תנסה הכל, גם אם יש סיכוי שהסוף של זה הוא שתסבול יותר...

איך מתגברים על תחושות שליליות זו לא שאלה חכמה, כי תחושות לא טובות הן תוצאה של משהו, צריך לברר למה יש לי תחושות לא טובות, ואז להתגבר על ה"למה"...

האדם יכול לברוח... אם טוענים כלפיו שהוא אובססיבי כלפי רצון מסוים, להכחיש ולהגיד שהוא לא. אבל הוא לא יכול לברוח מכך שהוא אובססיבי למלא את הרצון שלו באופן כללי, כי מצד האמת כל פעולה ופעולה של האדם, היא העבודה שלו אצל הרצון העצמי...

לפעמים האדם אומר שהוא לא מוכן לחיות בעולם שבו מזלזלים בו, אבל אדם כזה לא יודע כמה המציאות מזלזלת בו ומשפילה אותו כל יום -

עצם זה שהאדם תלוי בכל כך הרבה דברים כמו - והוא חייב לאכול 3 פעמים ביום, והוא לא יכול לשרוד בלי לשתות, והוא לא יכול לחיות בלי שיכבדו ויעריכו אותו והוא חייב כסף, זו השפלה אחר השפלה שהמציאות משפילה את האדם.

ומצד ההפוך, עצם זה שאתה מתלונן שיש במציאות משהו משפיל, אתה זה שמשפיל אותה, והעונש שלך על זה שאתה משפיל את המציאות, זה שאתה יוצא מושפל...

האתיאיסטים בתוך תוכם מאמינים שאלוהים הוא טוב מוחלט יותר מאשר הדתיים, מה ההוכחה לכך?

כי זו הסיבה שבגללה הם כופרים במצוותיו, הם יודעים שהוא טוב עד כדי כך, שאפשר לכפור בו ועדיין לא לקבל עונש.

בעוד שהדתיים, מאמינים שאלוהים יעשה להם טוב רק אם... ושכל חטא קטן זה כתם בנשמה, שאותו הם יצטרכו לנקות בדמות להיצלות במחבת של השטן בגיהינום.

לכן הם מייצגים אלוהים שהוא מרושע, אלוהים שיש לו אגו גדול מאד ושהוא דיקטטור גדול מאד, שחייב כמו ילד קטן שמה שהוא רוצה יקרה בו ברגע.

לעומת זאת האתיאיסטים יודעים בתוכם שאלוהים הוא השלמות, שאתה יכול לעשות הכל וליהנות בחופשיות מהעולם שלו, ולא להיענש על זה...

מאחורי תחושת רע יש שני יסודות: אני יודע שקורה הדבר ואני יודע שאני לא רוצה את זה. אבל אם האדם היה בטוח ב100% שהדבר קורה ובטוח ב100% שהוא לא רוצה את זה, הוא לא היה יכול להרגיש רע בגלל זה.

כי כדי להרגיש רע אתה צריך לרצות לשנות או את הרצון שלך שלא רוצה את זה, או את הדבר שקורה, אבל אם אתה בטוח ב100% ששניהם לא אפשריים, אתה לא יכול לרצות אף אחד מהם ולכן לא יכול לסבול.

הגן עדן והגיהנום תלויים אך ורק בדבר אחד: בתפיסה של האדם את המציאות, שום מצווה לא תעזור לך, אלא רק הבנת המנגנון שלפיו עובדת המציאות...