הן צמד מילים שנאמרות בנשימה אחת. כאשר מדברים על ניהול מדברים בעצם על האחריות.

המושג אחריות הוא הליבה של עולם הניהול. כדי להסביר את תפקיד המנהל ומיהו המנהל הטוב עלינו להתבונן ולהבין את משמעות המילה אחריות ועולם התוכן שהמילה אחריות כוללת בתוכה.

אם כן, כדי להרגיש בעל יכולת בחיים ושאני ראוי לאושר, עליי לחוות תחושת

שליטה על חיי. לשם כך עליי לקחת אחריות לפעולותיי ולהשגת יעדיי.

אני אחראי להשגת רצונותיי, בחירותיי ופעולותיי, אחראי לרמת המודעות שאני

מביא לעבודתי, למערכות היחסים. אני אחראי על התנהגותי עם אנשים אחרים, לאיכות התקשורת שלי, לסדרי העדיפות בחלוקת הזמן שלי, לאושרי האישי. אני אחראי לקבלת (או בחירת) הערכים על פיהם אני חי.

לחלק מהאנשים רעיון זה עשוי להשמע מובן מאליו. ככל שתמשיכו לקרוא

ותהגו בנטיה להתלונן (גם כשזה לא מתבטא כלפי חוץ) ובנטיה להמנע

מההתנהגויות שיפורטו מייד, תוכלו לחוש בפער בין הבנה כללית לבין יישום

ממשי.

אם כן, באיזה אופן ההבנות האלה מתרגמות להתנהגות?

אני אחראי להגשים את רצונותיי - עלי לקחת אחריות לפתח וליישם תוכניות להשגת מטרותיי. אם לצורך כך אני זקוק לשיתוף פעולה מאחרים, עליי לגלות

ולכבד את האינטרסים והצרכים שלהם. אף אחד לא חייב לי כלום. בנוסף אני

אחראי להיות מודע לכך, במידה ואני צריך עזרה ולבטא זאת ולפעולבהתאם.

אני אחראי לבחירותיי ולפעולותיי - בהקשר כאן אין הכוונה לקבל על עצמך

אחריות מוסרית או אשמה, אלא להכיר באחריותך כגורם המרכזי בחייך.

אם בחירותי והתנהגותי הם שלי, אז אני מקורם. עליי להפנים עובדה זו ולהישאר מחובר לזה בזמן שאני פועל ובוחר.

כנ"ל ביחס לקשרים של המנהל עם עמיתים, עם הממונים ועם הכפיפים אליו. על המנהל לשאול את עצמו: האם אני אחראי לקיום או אי קיום הבטחות שאני מבטיח? האם אני לוקח אחריות למידת הבהירות שבה אני מבטא את עצמי? האם אני בודק האם הבינו אותי? לכך שאני מדבר בקול רם וברור? האם אני אחראי למידת הרציונאליות בהתנהלות שלי עם אחרים?

אנו מתחמקים מאחריות כשאנו מאשימים אחרים בהתנהגותנו, כמו עם "היא

משגעת אותי" "הוא לוחץ לי על כל הכפתורים" הייתי מתנהג בצורה סבירה אילו

רק היא הייתה... "

אני אחראי לסדר העדיפויות שלי בחלוקת הזמן שלי - המידה שיש התאמה

או חוסר התאמה בין הערכים המוצהרים שלי לחלוקת הזמן שלי, הינה באחריותי.

אם אני טוען שהמטרה החשובה ביותר בעבודתי היא למצוא קליינטים חדשים

אך 90% מזמני מתבזבזים 'בטריויה משרדית' שגורמת לתפוקה נמוכה, עלי

לבחון מחדש כיצד אני מחלק את זמני.

אחריות קשורה מאוד לערכים שלי והיא ביטוי להם. אני אחראי לדברים המשמעותיים ובעלי הערך בחיי, הערכים בהם אני מאמין ואשר חשובים בעיני. ומתוך הכרה ומודעות בכך אני פועל. האחריות תכוון אותי לפעול ולהתנהג בהתאם. ולכן, לקיחת אחריות מקנה לי כוח ועוצמה. זה לקחת את חיי בידי. זה לפעול מתוך בחירה. לפני לקיחת אחריות זו, זה נראה כמעמסה, אחריה אני מגלה שזה משחרר אותי לחופשי.

הבהרה חשובה

אין הכוונה שאדם אף פעם אינו נפגע מתאונה, או בגלל אנשים אחרים. אין

הכוונה שאדם אחראי לכל דבר שקורה לו. אם אקח אחריות לדברים שמחוץ לשליטתי, ביטחון עצמי וערך עצמי יפגעו.

חלק חשוב של בטחון עצמי וערך עצמי הינה ההבנה שאני אחראי ללמוד

להבדיל בין המקרים.

אקטיביות

אחריות אישית מתבטאת בגישה אקטיבית בעבודה (ובחיים) בניגוד לגישה

פאסיבית. כאשר מתעוררת בעיה, אנשים אשר לוקחים אחריות אישית שואלים:

"מה אני יכול לעשות? איזה אפשרויות אפשריות עבורי? מה לא לקחתי בחשבון? איפה טעיתי בחישוב? איך אני יכול לתקן את המצב? "

הם אינם מוחים ומתלוננים, הם באוריינטציה של פתרון. בכל ארגון ישנם שני

טיפוסים בהקשר זה: אלו המחכים שמישהו אחר ימצא פתרון ואלו הלוקחים

אחריות למצוא אותו.

פרודוקטיביות

אין אפשרות לחיות מתוך אחריות אישית ללא מטרות פרודוקטיביות. בעזרת עבודה

אנו תומכים בקיומנו. אנושיותנו גדלה עם תרגול האינטליגנציה שלנו למימוש מטרות מועילות.

נכון שאנו מוגבלים להזדמנויות שנכרות בדרכנו, אך בכל מצב נתון אלו המתרגלים אחריות אישית נוטים לשאול:

מה צריך להיעשות? איך אפשר לשפר את מצבי (את המצב) ? איך אפשר לעבור

את המחסום הזה? מה השימוש הטוב ביותר באנרגיות שלי בסיטואציה הזו?

אם כן אחריות אישית מתבטאת בגישה אקטיבית לחיים, בהבנה שאף אחד

בעולם לא מתקיים כדיי שאנו לא נצטרך לדאוג לעצמנו, ובהבנה שללא עבודה, עצמאות אינה אפשרית.

שיתוף באחריות

המנהל צריך להיות בעל מודעות עצמית גבוהה. אדם היודע מהן חולשותיו כמו גם מהן עוצמותיו יודע שהוא צריך להיות חברותי ולסמוך על אחרים. המשמעות של שיתוף באחריות היא ליצור עבודת צוות ושיתוף בידע שלך. מנהל אידאלי הוא בעל גמישות מחשבתית ומסוגלות לקבל את האחר, לקבל דעות וגישות שונות משלו.

הגישה הרוחנית תראה את הפרט והארגון בתוך הקשר וכחלק מהחברה, מהטבע ומהיקום. היא תיתן עדיפות לחיבור הדדי, לאחריות, לצמצום האגו ולהגבלת היצרים - כולל תאוות הבצע. במקביל היא תתרום לפיתוח יכולות של אהבה, סובלנות, נתינה, חמלה ותמיכה בחלש ובנפגע.

כלומר, אם אתה מנהל אנשים, הסיכוי שתשיג מעובדיך ביצועים טובים יותר הוא אם תקשיב ותאפשר לעובד לבטא את ערכיו ויכולותיו. זיהוי הערכים, יבהיר את האחריות שיש לעובד, ואת המטרות הנובעות מאחריות זו. כאשר לאחר מכן צריך לבנות תהליכים שישיגו את התוצאות שאתה רוצה להגשים. וכך העובד פועל מתוך בחירה ומוטיבציה פנימית שלו.