לפעמים יש מצבים שהאדם לא מוצא את הסיבה לחוסר הבנת הקיצוניות של עצמו, הוא לא יודע במה להתחיל, הוא חושב למה הוא לא מבדיל בין הדברים כפי שצריך, אבל הוא שוכח דבר שיישמע הזוי, אבל הוא חינך את עצמו לא להבדיל בין הניואנסים שיש. ואיך הדבר קרה? הוא היה בסיטואציה מסויימת, והוא במקום לקחת את הדברים כפי שהם באמת, הגזים אותם במחשבה שלו, ועם חוסר האחריות שהיה אצלו, הפיל את הבעיה על האחרים, אפילו מתוך שקר פנימי, ולא זכר זאת מאז.

כמובן שיש להתייחס לכל מקרה לגופו יש להבדיל אלפי הבדלות מקרים אחרים שבהם באמת אנשים נהגו עוול באחרים, והם צריכים לדעת להתמודד בדרך אחרת.

אבל בסיטואציה עליה דובר, האדם בגלל כעס רגעי ורגשי הגזים את האירוע במחשבה שלו, ובאמת שינה את המימדים של הדברים, ואז במקום להתמודד עם האירוע עצמו הוא לקח את חוסר ההבחנה הנרכש הזה לחיים בלא משים, הוא לקח את המחשבה הזו להתמודדות וכמובן שהתגוננות בעת אותה סיטואציה לא עזרה לו, והוא מושלה שהיא עזרה לו. כמובן שהוא הבין שהוא יודע באותו הזמן שהוא יודע להבדיל בין הדברים. אבל הדבר הלא הגיוני שקרה אח"כ הוא השתמש באותה חשיבה של "לא יודע מה ההבדלים בין X ל - Y ממה כן לחשוש וממה לא לחשוש" הוא לקח את זה ברצינות לאירועים לא קשורים וקישר באופן רגשי אליהם.

כפי שאומרים מדיבור נמשכים המעשים, ועל אחת כמה וכמה המחשבה שמושכת את האדם למעשים טובים או לא טובים, המחשבה שהייתה אולי גם מלווה בתחושות אנטי, בתחושות אנטגוניזם של לעשות הפוך על הפוך. אבל גם מהמחשבה הזו צמח דבר לא הגיוני, התחושות של האנטי הופכות את עורן והופכות להיות נגד האדם עצמו. ולכן, גם אם האדם ירגיש שהוכן עבורו הכל עבור המטרה בלי שום פרט חסר, בכל זאת, הוא יפספס אותה כליל.

וכיצד ייתכן הדבר? האדם לא הגיוני כאשר הוא בעיתות כעס, הוא יכול לבלבל את המחשבה שלו, ולא לחינם נאמר כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו. אדם כזה לא יעריך את מה שמולו גם לאחר הכעס. והדבר החשוב הוא שהאדם יהיה אמיתי עם עצמו ויהיה מודע לכך שהוא במצבים מסויימים יכול לשלוט במצב. הוא יכול לעשות את הטוב ביותר שלו. וכדי שהוא יוכל לעשות את הטוב ביותר שלו, הוא צריך להיות אמיתי עם עצמו. וכאשר האדם אמיתי עם עצמו הוא מעדיף להיות מאושר באופן אינסופי, וכאשר האדם מעדיף להיות באושר אינסופי שלא תלוי בדבר, אז הכל טוב יותר מהטוב ביותר.

וכאשר האדם מבין בשטות של אותה חשיבה, אז הוא מפסיק לחשוב על זה ברצינות ומבין שאין שום סיבה של אותו עיוות בחשיבה חוץ מאיזו גחמה סתמית. ואז כאשר האדם מבין שהוא יכול לתקן בקלות את העניין הזה הוא לא מבין ושואל: איך אני יכולתי לטעות כ"כ. אז התשובה היא שהיצר הרע או הכוח ההרסני של האדם דומה בהתחלה לחוט, ואז הוא לאט לאט נרקם כאשר האדם לא משגיח על הדברים, ואז עם הזמן, הוא הופך לחבל עבות. ואז קשה לאדם להתיר אותו מעליו. ואז הוא צריך להבין שגם חבל כ"כ חזק אפשר להתיר, ולהבין כשהמקור שלו ייתפס כל החבל הגדול הזה ייפרם.

ואם האדם יתבונן בדברים כלומר, יתבונן בקשיים שהצטברו כתוצאה מהתפיסה של האנטי ושל הגחמה יראה שאין בהם ממש, ורק נדמה שיש כאן בעיות ורק נדמה לו שאם ינהג בדרך הישנה טמון פה אוצר לחקור אותו, אלא שאין פה אוצר יש כאן מוקש והוא - שאין שם כלום מה להציע אך זאת האדם צריך לחקור לעומק ולגלות זאת.

וכאשר טוב לאדם ללא סיבה חיצונית והוא מאושר באושר בשלמות, אזי גם החבל הזה יכול להיפרם, ולשם כך על האדם להיות אמיתי עם עצמו, וכאשר הוא ימצא את השורש של הדברים, הוא יפסיק להיות אנטי נגד עצמו, ויפסיק לחיות בגלל גחמות רגעיות את חייו, ויבסס את חייו על אושר אמיתי שאינו תלוי בסיבה חיצונית.