רוחניות - בין ייאוש ותקווה... ואז אולי גם תשובתך תהיה "כן" ו"לא", או בעצם לא תהיה לך תשובה, אבל גם לא תרצה לשאול אותי יותר דבר. האם תוכל לדבר על תחושת חוסר אונים? חוסר אונים הוא כינוי לתפישה עצמית המשלבת מחשבה בנוסח "אני חסר יכולת לשנות את המצב הנוכחי", ותחושות רגשיות של חולשה, תסכול, כאב וכעס (אחת מהן או יותר). חוסר אונים הוא מצב שחווים כל הילדים, ושבדרך כלל מהווה אלמנט יסודי בבניין האישיות שיפתחו במהלך הילדות וההתבגרות. לכן, גם כמעט כל המבוגרים חווים חוסר אונים, או מצבים רגשיים שהם הגנות: פיצוי, תגובה, או הכחשה של חוסר האונים הראשוני. בדרך כלל, חוסר אונים הוא מצב הנתפס כשלילי בעיני החברה או התרבות, המעודדות מסוגלות, הישרדות, והצלחה. ולכן אצל אנשים רבים לא נחווה חוסר האונים בחופשיות אלא הופך למקור לגינוי עצמי, בושה, דיכאון ועוד מיני מרעין בישין. לעתים קרובות, אצל אנשים החווים מצבים מדיטטיביים או מחפשים אחר חופש פנימי, נחשב חוסר האונים למוקצה מחמת מיאוס: הוא גם מאיים לחבל בהליכה במסלול הרוחני, וגם נתפס כאשליה גורמת סבל, שממנה כדאי וצריך להשתחרר. אצל אנשים כאלה נוצרת שאיפה ללכת מעבר לחוסר האונים, או להכיר באשלייתיות שבו, או להיות במצב בו הוא לא נחווה. מנקודת ראותי אין הרבה הבדל בין ... ובין התפיסה הרוחניקית שתיארתי. שני המקרים הם עדיין ביטוי למצב הלא - ער, כלומר, בשניהם יש עדיין ראיה דואלית חלומית: זה חוסר האונים, וזה אני. תודעה שהתעוררה, כך נדמה לי, יכולה לחבק את חוסר האונים כתינוק אהוב. חוסר האונים יכול להחוות, או לא להחוות. הוא, וגם הרצון להתנגד לו או להכחידו, שניהם מוזמנים לבוא בכל עת, וגם חופשיים לעזוב כרצונם. חוסר האונים, יש לו את הכאב שבו, וגם את היופי שבו, וגם את התום. יש לו את טעמו, וריחו, ואת תחושת האני הנפרד שהוא מביא, וגם את החמלה. חוסר האונים הוא כאן, נותן יד לחברו, און, וככה זה. אני ממש חסר אונים בנסותי לתאר זאת טוב יותר. מורים רוחניים שונים סותרים זה את זה לגמרי. מה עושים? בשנותי ... ולהשאר איתנה. אין לי אמון אמיתי באור. יש לי תקווה, יש לי רצון. אך בזמן אמת אני רואה שוב ושוב עד כמה אני חסרת אמון וכמה אני חסרת אונים ואז היאוש מגיע וחושך ובלבול מציפים אותי. אני פשוט מסרבת לחיות באופן הזה! האמת אמנם נאמרת ...