... לבין מה ש / אתה לא יודע איך אמור להיראות אתה יודע רק שאתה לא רוצה אתה זה... למה אתה לא רוצה אתה זה? (בהנחה שאתה הרוצה) כי זה שייך לאגף של
האי וודאות = התחדשות ולכן אם אפשר לנסות לשכנע את השכל לראות בעיה כסימן להתחדשות או כירידה לצורך עליה אזי הסבל היה הופך עורו לכמיהה. הדבר שאתה הכי פוחד מימנו ... וכן הלאה וכן הלאה - כך בסופו של דבר אתה מבין שהדבר שאתה כי מפחד מימנו הוא נסתר חבוי ולא משנה כמה שתלמד ותאיר את הדרך הדבר הזה הוא בבחינת
אי וודאות מוחלטת... כמו משהוא שאת מחפש ולעולם לא תמצא או כמו אדם שרודף אחרי הצל של עצמו... המסקנה המתבקשת היא שהאדם מפחד
מהאי וודאות או מחוסר ידיעה אבל מהות האדם מורכבת מידיעה ואי ידיעה כלומר יש חיסרון הדעת כדבר מובנה וטיבעי שלא ניתן למילוי - >זה אומר שהשכל פוגש את
האי וודאות הוא למעשה פוגש את עצמו או את ההפך של הידיעה שהיא צורה של כלום שהיא מהות האדם... הכרה בכך
שהאי וודאות זה טבע האדם משנה את הפרספקטיבה מנפרדות לאחדות בין הידיעה לאי ידיעה, בין הוודאות
לאי וודאות... החפירה של הלמה, מטשטשת את הקו המפריד בין הוודאות
לאי וודאות ומראה שלמעשה אין הבדל בין ידיעה לאי ידיעה למרות שנראה כי יש הבדל... ואז עולה השאלה "אם זה כך אז למה לי להתאמץ? בשביל מה ללמוד? בשביל מה ובשביל ... אין מה לומר ואת זה השכל לא רוצה לקבל ואז השכל מייצר סבל כדי שיוכל להשתחרר מימנו וכל זה כדי שהפעילות השיכלית לא תיפסק וכך החרדה כל נגיעה
באי וודאות מייצרת פחד וחרדה כי הם עדיפים על
האי וודאות / אין שכל וכך שהאדם פוגש את
האי וודאות בזוגיות בפרנסה במוות - למעשה אין בהם כל פחד אבל יש בהם
אי וודאות שהיא חלק מהדבר עצמו וכאשר ניגלית
האי וודאות בדבר השכל מייצר פרשנות שהיא מעלה את הפחד... כדי להיות פראקטי קחי סיפור שלך "אחד מהם שמפחיד אותך" ותגלי שיש שלב לפני שעולה הפחד שהסיפור נגמר ואתה ... שם. ומכאן, מתחילות לעלות תחושות בגוף שהפעילות השיכלית מגדירה כלא נעימות וכאשר מתקיים ניסיון להיפטר מאותן תחושות נתקלים בחוסר שליטה בתחושות=
אי וודאות הפחד מזדחל עם כל ניסיון להגדיר את התחושות
אי וודאות הפחד לאט הופך לחרדה מאיימת עד לכדור הרגעה הגואל... וכל זה כמובן סיפור ...