... שלי הבריזו מהמשמרת, למה? כי זה גורם
לשעמום. בעצם הוא הסביר -
שהשעמום הוא המחויב, והסיבה ש - החברים הבריזו היא אפשרית. כלומר, שהרע לא טמון בכך שהחברים לא באו, אלא בכך
שמשעמם, ואת
השעמום אפשר למלא גם בדרכים אחרות, שאחת מהדרכים הללו היא החברים. מצד שני, נשאלת השאלה, אם באמת הבעיה היא
בשעמום ולא בביטוי שלו (שלא באו החברים), מדוע הטיעון הראשוני של האדם היה"אני רוצה שיבואו החברים"? ולא
"משעמם לי ואני רוצה להפיג את זה כשאחת מהאפשרויות היא החברים" כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולהתמקד רק באפשרי? האם כשהאדם מדבר על
"שעמום" ועל "חברים שלא באו למשמרת" הוא בעצם מדבר על אותה ישות? ואם כן, אז מה המשמעות מ"רע לי מכך שהחברים לא באו למשמרת כי זה גורם
לשעמום", זה כמו לומר "רע לי מכך שהחברים לא בא למשמרת כי החברים לא באו למשמרת". כי הרצון להפיג את
השעמום, הוא עליון \ מהותי ביחס לצורותיו שהן אפשריות, והאדם מחייב את הצורה ושוכח את הרצון המהותי. מכאן נוצרת ההבנה שלמרות שהרצון להפגת
שעמום הוא הרצון הראשון והרצון בחברים הוא אפשרי ביחס אליו, אפע"כ האפשרות מחויבת בדיוק כמו המהות, ... בו זמנית רק אפשרות. כי הרצון להפגת
שעמום הוא חסר משמעות ללא הביטויים שלו (חברים וכו' אפשרויות אחרות) והוא רצון אינסוף ביחס לצורותיו, ...