... שנהנים מהטבע, יש כאלה שנהנים מאוד מהאוכל, ויש שמוציאים את הנאתם ביצירה, במחקר, בעיון, בפיתוח הפן האינטלקטואלי... בשביל להשיג את ההנאות האלה אנחנו מחפשים את
השלום, את השקט הנפשי, בלעדיהם לא ניתן להגיע לשום הנאה. האדם חיפש מעודו את
השלום; תנו לי
שלום, הניחו לי, תנו לי לחיות... לכן אנחנו מנסים לנטרל כל דבר שמאיים על
השלום הזה, ואיומים אלה אנו מזהים כעכבות, צרות, דאגות... הנוסחה שלנו שוב היא פשוטה: ננטרל את הדאגות על מנת להשיג את
השלום ואז נגיע אל הנאתינו ונתבודד עימה; שום דבר לא יפריע ולא יעמוד בפנינו. זהו מקור נטייתינו האינסטנקטיבית לאגור כסף וכמה שיותר, וכל המרבה הרי משבח ומגדיל בזאת את שטחי
השלום שלו, ומאידך מקטין ומצמצם את דאגותיו... האדם ומעודו זיהה את הכסף כגורם שמנטרל עכבות ודאגות באופן יעיל ומיידי, הוא ביקש להשיג באמצעותו את
השלום המיוחל, זו היתה נטייתו המולדת המקורית, ורק בשלב הבא צצו האפיקים הנותרים הנגזרים מהכסף כמו ההנאה הצרופה הטמונה בו או מעצם אגירתו. נא לשנן ולזכור: פנינו אל הכסף או לכל אמצעי שמנטרל דאגות ועכבות, כי ביקשנו להגיע באמצעותם אל
השלום כנתיב אמצעי בדרך אל ההנאה; בלעדי
השלום והשקט הנפשי לא ניתן להגיע אל ההנאה. אנו מבקשים באמצעות
השלום לנצל את ההנאה ולטעום ממנה, להתבודד עימה. פנינו איפוא להנאה כהיא זו. אם תרצה, זה היעד והתכלית. אגב, לא תמיד הכסף משיג את מטרתו המקורית -
השלום; הרבה אנשים השיגו את
השלום ללא פרוטה שחוקה בכיסם. היגעתי פעם לאזורים שכוחי - אל בפנמה למכור סחורה, ודווקא שם בכפרים המרוחקים שהחשמל עוד לא הגיע אליהם - מצאתי את השקט הנפשי המופלא על פני אנשים פשוטים שהפרוטה אינה שכיחה אצלם בלשון המעטה...
השלום אינו בא בהכרח באמצעות הכסף. ומאידך ישנם האנשים שהפרוטה מצוייה בכיסם אך
השלום מהם והלאה... האנשים האלה וללא ספק נהנים מהכסף שלהם באופן זה או אחר, אבל הם עוד לא הגיעו אל
השלום המיוחל, זה שהגיע אליו הכפרי שהיכרתי בפרבריה של פנמה... זה שהסתכלתי בפניו וקנאתי בו. אבל ולמרות
השלום והכסף וכל הנוסחאות והאמצעים שיצרנו לניטרול הדאגות - איננו משיגים את ההנאה האמיתית המיוחלת, זו שהאדם נוטה אליה ונפשו מבקשת אותה. אפילו איש הכפר השקט שהשלווה אופפת אותו - מגיע לרגע בו נפרד
מהשלום שלו באופן זה או אחר... הוא עלול לשאת את עיניו אל העיר הגדולה על כל משאביה והנאותיה, ולו אין אפילו את החשמל... בו ברגע יאבד את
השלום שיש לו וימיר אותו באכזבה תהומית... נשמתו, מאותו רגע, תדרוש עוד ועוד... היא תדרוש את "העוד" שבאופק, שאיננו, ולו נותרה האכזבה. גם איש העיר המודרנית שכבר הגיע אל
השלום המיוחל וקנהו בכספו האישי שעמל עליו כל חייו, והינה הגיע לרגע בו הצרות והדאגות נחלת העבר הם... הוא ייסע ויאכל וישתה וירשה לעצמו את כל תענוגי העולם, שום דבר לא יעצור בעד נפשו החפצה בכל... כי הרי אופפת אותו גם יריעת
השלום ההכרחית... פגשתי באיש הזה במספר הזדמנויות וראיתי במו עיני את נפשו המאוכזבת, המתייסרת... הוא טורח על מחסורה אך אין לאל ידו... איננו מזהה את ...