... הוא מצוי כבר עמוק בתוכה, כאילו הוא במרכז גופה. דפנה נבהלה. בפנים הכל נראה אפל ומפחיד והיא דאגה שמא נפגעו איבריה הפנימיים. היא החליטה שמחר בבוקר תלך
לרופא. הרופא ביקש ממנה להפשיל את חולצתה ובדק את מקום הדקירה. "אין פה שום דבר יוצא דופן", ... אבל זה כבר הגליד ואין פה כמעט כלום, לא תישאר לך אפילו צלקת". דפנה הסתכלה עליו בהלם. "אבל", גמגמה, "אבל המקום לא הגליד, החור רק העמיק, אתה לא רואה?"
הרופא הסתכל בה בחשדנות, תוהה בלבו אם היא מנסה ללעוג לו או שמא השתבשה עליה דעתה. הוא לא אמר דבר ורכן ... כמעט לחלוטין. אפשר לעזור לך בעוד משהו?" דפנה לא ידעה מה לומר לו והוא הביט בה במבט מרוכז ובוחן, ולכן אמרה שלא וקמה ללכת. "גבירתי הצעירה", עיכב אותה
הרופא לרגע, "את בטוחה שהכל בסדר? את נראית קצת מוטרדת". "אני בסדר", מלמלה ויצאה מהחדר. בחוץ נעמדה לרגע ... והתבוננה בבטנה. החור היה שם, קטן וצר אך עמוק ואפל. היא מיששה את מקום הדקירה באצבעה וחשה אותו. היא החליטה לתת לחור עוד כמה ימים, אולי זה יעבור כפי שאמר
הרופא. החל מאותו ביקור אצל
הרופא החלה דפנה לעקוב בדריכות אחר החור שבבטנה. מדי יום בדקה אותו מספר פעמים, כדי לראות אם הוא נעלם או שמא גדל. הוא לא נעלם, אך כיוון שהיה כה אפל, לא הצליחה לראות אם הוא הולך ומעמיק, אם הוא אכן מתחפר בתוכה. חלף שבוע נוסף מאז ביקורה אצל
הרופא, כאשר בדקה דפנה את החור ולאימתה ראתה כי הוא השלים את מסלולו והגיע אל גבה. היה לה חור בבטן! ... גלי ניסתה להרגיעה ושאלה מה קורה. דפנה פרצה בבכי ואמרה שהיא לא משוגעת ושהיא לא מדמיינת דברים ויש לה חור בבטן! ביחד הן סיכמו שביום המחרת דפנה שוב תלך
לרופא והפעם תנסה ללכת
לרופא אחר. למחרת ביקרה דפנה אצל
רופא אחר. הפעם לא דיברה על החור, רק ביקשה שיבדוק את מקום הדקירה והתלוננה על כאב בנקודה זו.
הרופא בחן את בבטנה ואמר, "המממ, עדיין יש לך כאן צלקת קטנה, זה נראה כאילו נדקרת ממשהו, אבל זה לא רציני". דפנה שאלה אם הוא בטוח שזה הכל, אם לא ייתכן שהדקירה פגעה באיבריה הפנימיים.
הרופא הביט בה בחשדנות ואמר שזה לא ייתכן, זה לא אפשרי ע"פ הצלקת המעידה על עומק הדקירה וגודל הדקירה. ... היא החליטה ליהנות מן החור שלה מן החלל ההולך וגדל בבטנה. באורח פרדוקסלי דמתה לאישה בהריון, המגדלת ומטפחת את העובר המתפתח בבטנה. היא החליטה לבקר אצל
הרופא רק עוד פעם אחת, כדי לבדוק אם הוא מסוגל לראות או לחשוד במשהו. ברגע שנכנסה למרפאתו הביט בה
הרופא בחשדנות. היא החליטה שלא לומר דבר על החור והתלוננה על כאבי בטן. היא ביקש ממנה להפשיל את חולצתה. ברגע הגורלי ציפתה דפנה לכך שיביט בה בתדהמה, אולי אפילו יתעלף. אולם
הרופא לא הפגין סימני פליאה. הוא מישש את בטנה כאילו לא היה שם חלל, מרחף באצבעותיו על פני החור כאילו בטנה הייתה שם כרגיל. הוא לחץ על אזורים שונים בבטנה ושאל אם זה כואב. דפנה ענתה בשלילה ולבסוף אמר
הרופא שכנראה היו לה בעיות עיכול זמניות. "הכל בסדר אצלך", אמר. הפעם כשיצאה מן המרפאה הייתה דפנה מלאת ...