... הרגישה שהיא לא, שהיא רגילה. לומר לדפנה שהיא רגילה היה העלבון הגדול ביותר בשבילה, הפגיעה העמוקה ביותר,
הפחד הגדול ביותר שהטריד את קיומה. הכל התחיל כחודשיים לפני אותו יום בו אתה יושב מולה באוטובוס ומביט בה בתשומת לב. באותו אחה"צ היא ואיציק ... העמיק. נראה היה כאילו הוא מצוי כבר עמוק בתוכה, כאילו הוא במרכז גופה. דפנה נבהלה. בפנים הכל נראה אפל
ומפחיד והיא דאגה שמא נפגעו איבריה הפנימיים. היא החליטה שמחר בבוקר תלך לרופא. הרופא ביקש ממנה להפשיל את חולצתה ובדק את מקום הדקירה. "אין פה ... בדיחה פרטית שלהן - הייתה עונה "מצוין!" ושתיהן היו צוחקות. גלי לא העלתה בדעתה כי דפנה אכן מתכוונת לכך.
הפחד שלה מן החור נעלם כלא היה. היא החלה לראות בו משהו מלהיב ומסתורי, מעין בן ברית, חבר נאמן ואינטימי. "סוף סוף אני מיוחדת", חשבה. והיא לא ... לתוך החור. החור כבר היה מספיק גדול, והיא הצליחה. היא העבירה את ידה דרך בטנה והחוצה דרך גבה. הדבר
הפחיד וריגש אותה בו - זמנית. בימים שלאחר מכן ניסתה לסתום אותו בדברים שונים, כגון צמר גפן, סמרטוטים ישנים, קלקר וכיו"ב, אולם דבר לא החזיק ... כאשר העלים החלל את צווארה ואת החלק העליון של זרועותיה, החלה ללכת עם צעיפים ועם חולצות בעלות שרוול ארוך.
הפחד הראשוני שתקף אותה כשאיש לא הבחין בחור הגדל בתוכה, התחלף בחשש שמא מישהו יראה את החור, שמא מישהו יגלה שהיא נעלמת והופכת לאוויר, ואז, ...