... יוצרים קודם כל קשר עם עצמנו. הקשר "ביני" לבין "עצמי". אבל כיצד ייתכן שקיים קשר ביני לבין עצמי? הרי אני רק אחד. מתי שהוא, שהיינו ילדים קטנים מאוד, יצרנו פיצול פנימי כדי
לשרוד. יצרנו זהות "מזויפת" לה קראנו עצמי . בהתחלה היה רק אני אחד שמאוחד עם הכל. ילד קטן הרי לא יודע שיש "אני" ו"אחר". הוא לעולם לא חושב - "הנה אמא באה להניק אותי בחלב ו אני ... אני זה השד שממנו החלב יוצא, אני זה מי שיונק את החלב, אני זאת הרוח הקרה מבחוץ, אני זה הקור, אני זה האיש שמסתכל עליי ברחוב. הכל זה אני. מתי שהוא התינוק יוצר את ה עצמי כדי
לשרוד. עליו לתקשר ולהתנהל בחברה בה הוא חי. עליו להתאים את התנהגותו לאימא כדי
לשרוד אחרת אולי לא יקבל אהבה, מזון או שינה. הוא לומד מייד שעליו לחייך כדי לקבל תגובה אמפאתית או להיות בשקט כדי שאבא לא יצעק וכדומה. התינוק מפצל את עצמו לשניים אני ו עצמי . ה עצמי הוא האני החברתי הניתן לשינוי והתאמה אשר חייב לציית ל אני כדי להתאים עצמו לסיטואציה וכדי
לשרוד כישות חברתית. כל שיפוט על עצמי הוא הדרך ל"חינוך". לדוגמא: אני טוב, אני רע, אני אוהב את אימא (אני טוב), אני שונא את אימא (אני רע), אני אוהב את עצמי, אני שונא את עצמי. ... לבין עצמי שיכולה להגיע למצבים נפשיים קשים. ה אני שופט, מבקר, רודה ומפעיל על העצמי טקטיקות שונות של אלימות וטרור עד חוסר תפקוד. כל זאת במטרה טובה כמובן, לעזור ל עצמי
לשרוד ולהתאים את עצמו למצב. ה אני מתוכנת למנגנון
הישרדותי מזמן הינקות, בה הדרך היחידה לדאוג
להישרדותו של הפרט הייתה באמצעות שינוי ה עצמי על ידי אלימות, ביקורת וטרור נפשי. אלו נבעו מהזנחה הורית או יחס אמביוולנטי ולא עקבי של ההורים לתינוק שהכריח היווצרותו של אני ביקורתי, אלים ומניפולטיבי (מקרבן) ו עצמי סופג (קורבן). מנגנון מושלם שמותאם בצורה מושלמת
להישרדות הילד באקלים של מלחמה בינקות אך מונע תפקוד תקין בסביבה נורמטיבית בבגרות. קיומו של אני כזה יכול לגרום לדיכאון - אני אפס, אני לא סובל את עצמי, אני שונא את החיים שלי, הכל היה רע הכל רע והכל יהיה רע, אין תקווה, למה להתאמץ? בסוף אני אפול. זוהי למידה של חוסר אונים נרכש מחוויות קדומות, וזוהי הייתה דרכו
לשרוד בעבר. קיומו של אני כזה יכול לגרום לחרדה - אני לא אצליח, אני כישלון ובטח אכשל, אני לא יודע איך עושים את זה, אני חסר אונים וכדומה. במקרים קיצוניים קיומו של אני אומלל כזה ...