פרשת "חַיֵּי שָׂרָה": שרה אמנו מספרת... על שמי, פרשה מלאת אירועים, אבל, פרשה שאני כמעט לא מוזכרת בה! זה נאה? זה תקין? שבפרשת "חיי שרה" קולי, קולה של שרה לא יישמע? לא ייתכן. לכתוב, אני חייבת לתעד! רגע, נא להמתין, אני לכתוב? מה פתאום שאני אכתוב? מה אני סופרת? הרי כעת בקושי נותנים לאישה לדבר, אז עוד לכתוב? אבל יש לי הסבר, ממש טעם מספיק. יצאתי כרגיל לכיכר השוק, אתם הרי יודעים שאישי, אברהם, ידוע בהכנסת האורחים שלו. נו, ומי צריכה לדאוג לכיבוד, ברור לא? [4] אז אני דואגת שתמיד ... את הקניות, העבד הניח הכל על הגמל, חזרנו. בדרך אל האוהל שלי חשבתי לעצמי: אני שרה אשת אברהם, אם יצחק; מה אני מסמנת אחרי? ואז החלטתי לכתוב. וכתבתי. לא שוכחים לי את זה. לא שוכחים לי ששיקרתי, שכיחשתי: "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי, כי יראה". [7] אפילו דוד המלך, חוזר על כך פעמים אחדות: "שעשועיה של שרה הזקנה [אוף, איך ... לעולם לא!!! וזה כבר היה למעלה מכוחותיי, ואחרי 127 שנות חיים הרגשתי שאני מתמוטטת, כנראה לא אקום יותר. רגע, אלוהים עוד דקה, אני מוכרחה לכתוב גם את זה: יצחק, הבן היקר שלי, כל כך סבל, ממש נורא, עד כדי כך שלא היה לו כוח לבוא ללוויה שלי. [31] אני יודעת, זה לא בגללי, זה בגלל אבא שלו. אותי הוא לא ישכח! אני בטוחה! ...