לוגיקה / פילוסופיה - תורת ההגיון
לוגיקה היא תורה העוסקת בהבחנה בין הסקה נכונה להסקה לא נכונה. התרגום העברי הוא "תורת ההיגיון". מוצאו מהמילה היוונית ... ותרגומה הלטיני הוא "רציו". הלוגוס הוא המבדיל בין האדם ליצורים אחרים בהיותו מדבר, חושב ורציונלי. על כן יש צורך בתורה מיוחדת -
לוגיקה - המלמדת אותנו את צורת הדיבור והחשיבה התקפה לפי חוקי תורה זו. מכאן
שהלוגיקה היא הבסיס עליו מושתתת כל חשיבה מדעית והמלכה השולטת בעזרת חוקיה על מחשבה זו. תקופת אפלטון בתחילת דרכה, בתקופת אפלטון,
הלוגיקה עסקה בעיקר בהבחנה בין מחשבות שבתוכן שלהן קיימת סתירה פנימית, לבין מחשבות שהתוכן שלהן עקבי, כלומר שאין בו ... הזהות (ראה אריסטו), ולכן לכל יש קיימת זהות אחת ויחידה בעלת מאפיינים שאינם סותרים את עצמם, ומכיוון שכל יש הוא חלק מהמציאות, אז
הלוגיקה מאפשרת לסנן את המחשבות שתוכנן לא עקבי, לא מציאותי ולא בהיר (coherent) מבין שלל המחשבות העולות בראשו של אדם. העובדה
שהלוגיקה מאפשרת לאדם להבחין בין מציאות ללא מציאות מבין שלל הרעיונות שבראשו, הופכת אותה לבסיס לתורת ההכרה. הכלי העיקרי בו השתמשה
הלוגיקה בתקופת אפלטון הייתה הדיאלקטיקה. תקופת אריסטו בהמשך פותחה
הלוגיקה על ידי אריסטו לתורה המאפשרת להבחין בין טענות הסותרות עצמן לטענות שקיימת זהות בין הנחות היסוד שלהן למסקנה ... למסקנה. הבחנה זו בין אמת ושקר, אשר אריסטו ביסס על היסקים דדוקטיביים בלבד, מאפשרת להבחין בין היסק נכון להיסק לא נכון. מכאן,
שהלוגיקה על פי אריסטו מאפשרת לפתח חוקי היקש באמצעותם ניתן להגיע מהנחות יסוד למסקנות חדשות ומהם להתקדם בעזרת אותם חוקי היקש לעוד מסקנות נוספות. אריסטו טען שבצורה כזו ניתן להשתמש
בלוגיקה כאמצעי להתקדמות הידע. קיים היום וויכוח האם, לפי אריסטו,
הלוגיקה היא חלק מהפילוסופיה (כמו, למשל, האתיקה) או רק כלי עבודה של הפילוסופים. בראשית, אריסטו קבע את שלושת החוקים ... מקום ונסיבות, אמיתית ושקרית. 3) חוק השלישי הנמנע - אומר שטענה יכולה להיות אמיתית או שקרית ואין שום אפשרות ביניים, שלישית. מכאן
שהלוגיקה מכירה בשני ערכי מחשבה בלבד: אמת ושקר ללא אופציה נוספת. לפי שני החוקים האחרונים מחשבה
לוגית לא יכולה להיות אמת ושקר באותו הזמן ויכולה להיות או אמת או שקר ללא אפשרות שלישית. לאחר זאת, פיתח אריסטו תורה שלמה של הגדרות וכללים שמטרתה לזהות חשיבה וטיעון
לוגי, כבסיס לידע ולמדע. מטרתו של אריסטו הייתה ליצור כלי שיבדוק את תקפותם של טיעונים שונים ולא את אמיתותם. בטיעון
הלוגי המפורסם שמסקנתו היא ש"סוקרטס בן תמותה" יש לבדוק (לפי אריסטו) עם הטיעון תקף ללא קשר אם אכן סוקרטס הינו או איננו בן תמותה. מושגי היסוד
בלוגיקה האריסטוטלית הם - טיעון, תקפות, נביעה והיסק. תפקיד
הלוגיקה היא להבחין בטיעונים תקפים שבהם מהנחות מסוימות נובעת בצורה תקפה מסקנה תקפה. טיעונים שאינם עומדים בקריטריונים האלו, אינם טיעונים
לוגיים. טיעון הוא מבנה ורבלי המורכב מהנחות ומסקנה, כאשר בין שני מרכיבים אלו המעבר הוא תקף
לוגית. כאשר המעבר תקף
לוגית, אזי הטיעון כולו תקף. יש להזכיר שוב שתקפות אינה שווה לאמיתות. דוגמה: יש שתי הנחות: תמיד כאשר קיים המצב A ... שטיעון הוא תקף כאשר מהנחות שהן אמיתיות (או אילו היו אמיתיות) נובעת מסקנה אמיתית. אריסטו מכנה טיעון זה טיעון דדוקטיבי. היות שדנים
בלוגיקה ולא באתיקה, יש להתייחס למושג "אמת" במובן של "נכון" וללא שום מטען ערכי.
בלוגיקה אנו לא מחפשים את האמת אלא את הדרך היכולה להבטיח שבעזרתה נגיע לאמת. כמובן שיש להסתכל בטיעון גם בצורה הפוכה - ... הנחות פרטיות למסקנה אוניברסלית. הדוגמה הקלאסית לטיעון כזה היא: "עד עכשיו השמש זרחה כל בוקר" מכאן נובע: "השמש תזרח גם מחר בבוקר"
הלוגיקה לאחר אריסטו
הלוגיקנים מאריסטו ועד ימנינו עוסקים עדיין באותו נושא, כלומר בחקר תכפותם של טיעונים. כאמור, הטיעונים, בעיקרם, מתחלקים לדדוקטיביים ואינדוקטיביים. בטיעון הדדוקטיבי
הלוגיקן חוקר את תקפות הטיעון על כל צדדיו. בטיעון האינדוקטיבי
הלוגיקן חוקר ומנסה להסביר את תכפותו של טיעון מסוג זה, את חוקי הסבירות של תקפותו ואמיתותו. הוא עוסק בחקר הפער הגדול בין היות האינדוקציה בבסיס התקדמות המדע ובין בעייתיות הטיעון האינדוקטיבי (ראה בעיית האינדוקציה).
הלוגיקההחלה עוסקת גם בצורוצ
לוגיות, כלומר במעבר בין הנחות ומסקנות ייחודיות ("העורבים שחורים", "סוקרטס הוא בן תמותה") למבנים כלליים המקלים מאוד על המחקר
הלוגי, למשל: "אם אין A שהם B וכמה C הם A, אזי כמה C אינם B". כך אפשר לבטא