... לו לאהוב את עצמו רק בגלל סיבות מסוימות, חיצוניות. אם תעשה כך אתה אהוב, ואם לא תצליח ולא תעשה כך וכך לא תקבל אהבה וכך מתחיל האדם לפתח שנאה עצמית, כי כשהיה
ילד קטן, אהב את ה"רשע" ביותר ואת ה"צדיק" ביותר באופן שווה, לא היו אפליות או הבדלים בין אדם אחד לאחר או בין דבר אחד לשני. כמו שהשמש זורחת באופן שווה לכולם, כמו שהאויר ישנו עבור כולם באותה המידה, כך
ילד קטן לא עושה הבדלים. ואדם מבוגר יותר אוהב את עצמו רק בגלל סיבה כלשהי, ואם אתה אוהב את עצמך בגלל סיבה מסוימת, זו לא אהבה אמיתית. ובגלל שאדם, הראש שלו נדפק, הוא מעריך את עצמו רק בגלל ש... ואצל
ילדים, מחשבתם לא השתבשה עדיין, זה לא שהמחשבה של המבוגר אינה טובה צריך פשוט לאזן את החשיבה של
הילד עם המחשבה של המבוגר. ועל המבוגר להתבונן
בילד כדי ללמוד ממנו. והעולם הזה הוא עולם טיפשי, ולמה טיפשי? כי המבוגר רוצה
שהילד שלו יהיה מאושר
והילד שלו ממילא מאושר כבר, וההורה בעצמו לא מאושר, והוא עכשיו במקום להתבונן
בילד שלו איך להיות מאושר, הוא אומר, אני יעשה עכשיו את
הילד שלי מאושר ואז הוא מאמלל את
הילד שלו. ועל האדם להסתכל על
הילדים, לראות למה
הילד אוהב את עצמו, ללמוד מהחוויה של
הילד. ולא רק ללמוד
מהילד, אלא גם ללמוד ממנו. כי נחוץ שילוב של השכל של המבוגר עם השכל של
הילד. כשהאדם מתבונן
בילד, הוא מבין היכן הוא טועה, להסתכל בחוסר שיפוטיות של
הילד. ואז יחזור לאהוב את עצמו ללא סיבה, חזרה לשכל של
הילד, שהוא לא מספיק "חכם" כדי לשנוא את עצמו, מה יש לו לשנוא את עצמו? הכל שווה בעיניו באותה המידה. ואז יש חיבור של נקודת האמת והיא חיבור בין המבוגר
לילד, ומבחינתו הוא הכי מוצלח בעולם למרות שכל אחד מצידו הכי מוצלח ...