... התרכזו באותיות ודמיינו תפוח. מטושטש מאוד, נכון? התמונה לא חיה ולא מפורטת. וזה עוד משהו מוחשי, התפוח. רובנו לא מסוגלים לדמיין כמעט כלל עבודה שונה לגמרי או את המשפחה שלנו עם עוד
ילד. אנחנו מדמיינים כמה קוים כלליים ביותר, וזהו. דניאל גילברט נותן דוגמא די מזעזעת. הוא שואל אנשים איך היו מרגישים שנה לאחר מות בנם בתאונת דרכים (שיחת סלון די נחמדה)... הם אומרים דברים כגון, נורא, אין שום טעם לחיים, לא היו יכולים לקום מהמיטה בבוקר, מתאבדים. אולם זה לא נכון סטטיסטית. שנה אחרי מות
ילד, מצבם של רוב ההורים הרבה יותר טוב מהתיאור הזה. כשהנשאלים מדמיינים את המוות של הבן, הם מדמיינים מעט מאוד עובדות. הם לא מדמיינים את הטיפול הפסיכולוגי שאולי יעברו ואת תוצאותיו, את ההשפעה של הזמן שיחלוף (שנה, לא חודש), את הקשר שלהם עם שאר
ילדיהם. בקיצור, כושר חיזוי גרוע. מכיון שקשה לדמיין מצב חדש, התחושה של שינוי היא של מעבר מידוע ומוכר, ללא ידוע וכלל לא מוכר. לפעמים שינוי ... בערבים במשך שבוע ללא צפיה בטלויזיה. לקום מוקדם ולצאת להליכה לפני התארגנויות הבוקר, או לצאת להליכת לילה באויר הקריר (אפילו בת"א מתקרר מתישהו בלילה, לא?). לבלות אחה"צ שלם עם
הילד בבית, ללא טלויזיה, מחשב, עיתונים או טלפונים. לוותר לבן הזוג בויכוח ישן, ולתלות את הכביסה בצורה שהוא אוהב, ולא כפי שאתם מתעקשים לעשות. הבנתי ...