... ולכדי שיר הלל לדת אחת. יש כאן מעבר מניתוח לתעמולת בחירות, חזרה לאמונה שלמה ולסבא הטוב" (2, ע' 170). אליצור מבקש מאתנו - כך מבין בית - הלחמי - "לקחת ברצינות את הדת
היהודית", וזאת על בסיס העתיקות שלה. אין בכך פלא, שכן אליצור "מזדהה", לדעת בית - הלחמי, עם
"היהודים הרבניים". בהתאם להבנה זו של דברי אליצור, משיב בית - הלחמי שעתיקותה של דת אינה ראיה לאמיתותה, ושבלאו הכי
היהדות אינה הדת העתיקה ביותר. הוא דוחה בכל תוקף את "ההזמנה הלבבית הקוראת להצטרף לחגיגה הנרקיסיסטית הכוללת פרקי חזנות, הדלקת נרות וסופגניות". לא, אומר הוא במשפט הסיום, ... אנימיסטיים לצרותינו ולכישלונותינו". אלא שלעניות דעתי, להבנה זו של דברי אליצור אין כל בסיס. הבה אפרט בקיצור המתבקש: א. הרעיון לגבי עתיקות הדת אינה מוסב דווקא על
היהדות אלא על הדתות בכלל. כך אליצור: "כל דת עתיקה, ששרדה תהפוכות היסטוריות, כמוה כגוף חי: כנגד כל היבט נסגני, שוביניסטי והרסני המצוי בה, מצויים בה גם ה'נוגדנים' בדמות מגמות של צמיחה ובגרות המרסנות אותו" (2, ע' 140, הדגשות שלי, ד. ס).. ב. כפי שברור מציטוט זה, אליצור גם אינו סבור שעתיקות כשלעצמה היא ראיה לאמיתותה של
היהדות (או של דת אחרת). טענתו היא ששרידותה של הדת בתהפוכות היסטוריות רבות ושונות יוצרת אצלה 'נוגדנים' להיבטים הרגרסיביים וההרסניים שלה, שבלעדיהם לא הייתה מצליחה לשרוד. מדובר בהשערה מעניינת, שניתן לקבלה או לדחותה, אך בכל מקרה אין היא בגדר "שיר הלל"
ליהדות - מן הטעם הפשוט שאין היא עוסקת דווקא
ביהדות. ג. כשם שבדתות כולן יש יסודות נסגניים והרסניים, כך לדעת אליצור גם
ביהדות. המונותיאיזם שלה כרוך בחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות (2, ע' 140) והסיפור על רבי אליעזר (שם, 142 - 141) מראה, באחד מהסיומים שהתלמוד מציע, את התוצאות ההרסניות האפשריות של קנאה ונקמה. באופן כללי, מסכם אליצור בסוף דבריו: "הדת, כמו האהבה, מוציאה את המיטב והמירע שבבני - אדם". כיצד יכולה טענה כזאת להתפרש כ"תעמולת בחירות"
ליהדות או לדת בכלל? ד. אליצור אכן טוען שיש
ליהדות תרומה לתרבות בנושא הנדון, והיא צורה ייחודית של יחסי אובייקט. ההתבטלות בפני אובייקט גרנדיוזי ומוערץ היא צורה פרימיטיבית ורגרסיבית של יחסי אובייקט, והיא מצויה בכל הדתות, כמו גם בכל מערכת אמונה טוטליטארית. החידוש של
היהדות הוא באפשרות שהסוגד יזכה במעט מהתכונות המוערצות של אובייקט זה, בשל מרכזיות של לימוד התורה בהערכתם של האובייקטים הנערצים. אם דברים אלה נכונים, המסקנה היא שיש
ליהדות "כמה היבטים בונים", בניסוחו הזהיר והמאוזן של אליצור, שעשויים למתן את היסודות ההרסניים והשוביניסטים שבה. כך גם לגבי מעמד האדם במסורת
היהודית: הענקת ערך מרכזי לאדם ממתנת את הסכנה שהאל יהפוך מושא לקנאות קיצונית (שם, 136), אך כמובן אין היא מבטלת סכנה זו. ה. בשום מקום אין אליצור טוען
שהיהדות היא אמיתית, דהיינו שאמונותיה התיאולוגיות והנורמטיביות הן נכונות. אדרבה, הניתוח הפסיכולוגיסטי שלו מאיים על אמיתותה של הדת, ומרחיק את אליצור
מ"היהודים הרבניים" שלפי בית - הלחמי אליצור מזדהה אתם. נקל להבין: אם חוויית ההתגלות אינה אלא ביטוי לאבל לא - תקין, ואם דמותו הגרנדיוזית של האל קשורה לאישיות ילדותית, המסקנה המתבקשת היא שהדת אינה אלא השלכה של תסביכים נפשיים של היחיד. האם גישה זו מאפיינת
יהודים רבניים? והאם היא בגדר קריאה "לחזור לאמונה שלמה ולסבא הטוב"? אתמהה. ו. הצבעה על יסודות חיוביים
ביהדות - פסיכולוגיים, מוסריים, פוליטיים או אחרים - אינה שקולה להזמנה לחזור בתשובה, כשם שהצבעה על יסודות כאלה בנצרות אינה שקולה להזמנה להתנצר. בכל מקרה, הזמנה מסוג זה אינה מצויה בשום מקום בדברי אליצור, לא במפורש ולא במובלע. בשלב זה לא נוכל להימנע מהשאלה מה הביא את בית - הלחמי לפרש "כמה היבטים בונים" שאליצור סבר שמצא
ביהדות, כ"שיר הלל" וכ"תעמולת בחירות". דומני שהתשובה נעוצה בדברי הקטרוג המפורשים והחריפים שמציע בית - הלחמי נגד הדת. לפי דברים אלה, אם מעוניינים אנו בחופש, שוויון, ... דתיות לבין אושר (well - being), כאן ניצבים אנו על קרקע בטוחה יותר: מחקרים עקביים מלמדים על יחס חיובי בין דתיות לבין אושר (5, 6). וממש לאחרונה אושש ממצא זה גם לגבי
יהודים, והוכח מתאם חיובי מובהק אצלם בין דתיות לבין רווחה נפשית (7). בהנחה שעולם טוב יותר הוא גם עולם שבו בני האדם מאושרים יותר, אני בספק אם ניתן לטעון בהכללה, כפי ...