התאבדות - הצעה לטקסט
למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 4
התאבדות - הצעה לטקסט
למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 3. איך תקשיב לאדם שעל הגג? ... נפשו של האדם העומד על הגג בצורה רגישה ומתוך הבנה עמוקה את האיזון הקיומי והקריטי המתקיים שם על הגג. נקודת המוצא של אליצור ועומר היא, כי גם רגע לפני
ההתאבדות, הלך נפשו של
המתאבד מייצג קונפליקט סוער ובלתי יציב, וכי מצב זה נותן לנו את האפשרות ואת הזכות לנסות להתערב בקונפליקט לטובת החיים. אדם העומד לקפוץ בכל רגע, כמו כל
מתאבד אחר, חווה את הקונפליקט בין הרצון לחיות והרצון למות. גם ברגע זה ההחלטה אינה סופית. כבר היו מקרים רבים של אנשים
שהתאבדו והמשפט האחרון שהצליחו עוד ללחוש בהבל נשימתם ... שבאותו אדם תוך שמירה על הקשר האמפטי. גם הניסיון לרקום אינטריגה משותפת כנגד המוות המפתה והמרמה הוא בעיניי הולם. חלק זה של הנרטיבה משקף את הרומן שיש
למתאבד עם המוות ואת מטען האמונות שהוא נוטה להשליך על ... שהוא חווה אותו. הבעת הכאב של העומד על הגג מתוך נקודת המבט של זה העומד למטה אינה מספיקה. הנרטיבה של אליצור ועומר מתבססת על ההבנה שלהם על מהות כאבו של
המתאבד, תוך שהם שואבים מתוך חוויותיהם הסובייקטיביות ידע ... נסבל. כאן הם מתבססים על ההנחה שבכל הנוגע לקיום ולסבל, המשותף לבני אדם עולה על השוני ביניהם. המסר "אני יודע את מה שאתה מרגיש", שהנרטיבה מציעה כגשר אל
המתאבד, מייצגת כביכול את החוויה הסובייקטיבית של
המתאבד והמציל כאחד. אולם הטענה שלי היא שהחוויה הסובייקטיבית של
המתאבד והמציל ברגע הנתון היא בהכרח שונה, אפילו אם המציל ... פונים אל האדם הזה כשאנו חמושים רק בנרטיבה שלנו, מבלי לנסות לשמוע את הנרטיבה שלו, הרי שיש בכך משום הסתכנות בהשמעת הדברים שדווקא עלולים לדחוף אותו אל
ההתאבדות. כך, למשל, אם אותו אדם מרגיש ממילא כי הוא ... מבוסס על כאבו וחוויותיו של המציל ולא של הניצול, ועל אף שהחלק המזדהה במאמרם של אליצור ועומר מייצג היטב את מה שידוע לנו על סבלו והלך נפשו של העומד
להתאבד, הוא בכל זאת אינו בהכרח סבלו הספציפי של ... לכלול את הניסיון לתת לו להשמיע את הנרטיבה שלו על פי אופיו המיוחד ועל פי העדפתו. את אלה יש לנסות וללמוד ברגעים המועטים המוקצבים לשיחה. מבין המילים
שהמתאבד מוכן לומר לנו בדו - שיח הכל - כך לא נוח הזה, יש לחפש את אלה הטעונות ביותר, את שמות האנשים החשובים ביותר, את תחושת
האובדן הספציפי שלו ומשם להתחיל לחפש את השבילים הסמויים אל תוך כאבו. יתרה מזאת, שניידמן סבור כי
המתאבד בכוח הוא אדם נסער ביותר והמרחב הפנימי שלו עמוס ... להפחית את הנסערות המיידית. הפחתה כזאת, נראה לי, יכולה להיעשות רק על ידי הפורקן הרגשי. דברים של טעם כמו דבריהם של אליצור ועומר מדברים אל ההיגיון של
המתאבד אך ההיגיון אינו בהכרח החלק השולט ברגע הקריטי. הפורקן הרגשי הוא זה שיכול "לפנות מקום במרחב הפנימי הסוער" ולהקל על העומס המכאיב. ההבנה האמפטית של סיפורו של
המתאבד עצמו היא זו שמפשירה את חומת הבדידות ומאפשרת לזולת לעמוד לידו בבדידותו. העיקרון שאני נוקט בעבודה הטיפולית עם
המתאבד הפוטנציאלי הוא האמפתיה הקיצונית עד גבול ההזדהות ... התנאים, הנסיבות והחוויות הפנימיות בהן התנסה אכן מובילים אותי להרגיש כי אין מוצא והתגובה ההכרחית היחידה היא הייאוש. כמובן שלא מדובר כאן על הסכמה עם
המתאבד הפוטנציאלי אלא על דרך ההסתכלות על החיים שלו ועל החוויה המיוחדת שלו. יהיה מי שיקרא לזה השלכה הזדהותית קיצונית. אני מעדיף לקרוא לכך אמפתיה שעל גבול ההזדהות. כטאקטיקה אני מבקש, למעשה, מן
המתאבד "לשכנע אותי" שאכן
ההתאבדות היא הדרך היחידה שנותרה לו. "הסכמתי" ... זהו גם המפתח לדעתי להבנה טובה יותר של הזולת הסובל, והבנה זו היא בעצם מהותה של האמפתיה. גישה זו שונה במהותה ובעצם הפוכה מרוב הגישות הטיפוליות
במתאבדים, שמטרתן אכן לשכנע את
המתאבד שלא
להתאבד (להחתים על חוזה, לשכנע באופטימיות, לדחות את ... במהירות). אין אני מתנגד כלל לשיטות כאלה, אין אינני יכול לראותן כבלעדיות או כשיטות החשובות ביותר. ברוח דברים אלה אני גם מפרש את גישתו של זאס לנושא
ההתאבדות. תיאורטיקן אנטי - פסיכיאטרי זה קומם עליו רבים כאשר טען כי זכותו הטבעית של
המתאבד היא לבחור במוות, ואין לאיש המקצוע הזכות להתערב בכך. אני מאמין כי מה שזאס טען בעצם הוא כי זוהי חובתנו לראות כי זכותו של
המתאבד נובעת מכאבו הבלתי נסבל, ורק היכולת להבין ...