... אפשר בתוך פיו - כתינוק בן יומו שאינו יכול אף לינוק בכוחות עצמו. המידע אכן זורם אליו ומגיע באופן קונקרטי ומעובד - והוא מקבל אותו ונהנה ממנו ללא ספק. זהו האדם נטול
הנשמה שהתייחסתי אליו ואף שתיתי איתו כוס קפה במאמרי האחרון "גוף ונשמה". אדם נטול נשמה ... כמונו עם גוף ורמח אברים ואף אינטלגנציה אנושית היושבת בחלקו הרם של גופו - במוח. "אדם" כזה דומה לאין ערוך לחיה המוכרת לנו, שחייה על ידינו. לחיה הזאת ולאדם הזה (נטול
הנשמה) תכלית אחת בחיים: לשרוד; היינו לקלוט את המידע האפשרי ולנצלו למטרת שרידותו. ... השניה, היוצרת את יחידת הזמן השניה. זהו בכל אופן שטח המחיה של מי שחי על המדרגה הראשונה שלנו: ליהנות בלי לעבוד. על המדרגה הזאת חיה החיה, ואף האדם (אינטלגנטי) נטול
הנשמה. על שטח המדרגה השניה, חי יצור שנהנה וגם עובד. אם זכור לכם, הדגשתי את המדרגה ... דולר, הוא קפץ על המציאה ורץ לקחת אותה; הוא לא נשאר יושב במקומו - הוא ביקש להתקדם; וללא הרצון - לא היה מופעל בו מנגנון השאיפה להתקדם; יש בו "רצון" להתפתח, להתקדם...
הנשמה שהתארחה בגוף האנושי הזה - היא זו האחראית על מפתח הרצון, ודרכה הופעלו כל ... עפר מן - האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה: מכאן אנו רואים את סדר הבריאה: קודם יצר את האדם, ללא נשמה, עם מוח ואינטלגנציה, ורק לאחר מכאן הפיח בו את
הנשמה שכבר היתה קיימת, מוכנה ומזומנת לקליטת הגוף. מניסוח המקרא ניתן להסיק, שגוף האדם נברא למעשה בשביל ולמען
הנשמה; היינו בשביל לאכלס אותה: "וייצר ה' אלקים את - האדם" - אך הוא לא אמר שייצר את
הנשמה, אלא נפח בו מיד לאחר שייצר את גוף האדם - את
הנשמה המוכנה מראש: וייצר... ויפח באפיו נשמת חיים, דבר המעיד
שהנשמה היתה כבר שרירה וקיימת, והגוף נוצר בשביל לפתור בעיה טכנית שעמדתי עליה במאמרי ... הראשונה בסולם שלנו, זה שיכול ליהנות בלי לעבוד, זה שיכול רק לקבל על מנת להשרד; דבר המעיד על קיום מושג כזה של אדם אינטלגנטי נטול נשמה: "האדם הזה" נמצא בין החיה נטולת
הנשמה לבין האדם בעל
הנשמה והרצונות; לכן הוא ברא את החיה לפני שברא את האדם. וכך הוא ממשיך ומתעד את סדר ... רעות... לטענה הזאת התייחסתי ארוכות בחיבורי "גוף ונשמה" וראיתי שלמעשה אין חומר שלילי וחומר חיובי, אין חומר טוב ולבטח אין חומר רע, כל התיאורים הללו שייכים לעולם
הנשמה שהביאה איתה את היופי והעדינות כמו שהביאה את הכיעור והגועל. לעומת זאת גם לחומר תכונות השייכות רק לו - כמו החום הקור האורך הקשיחות הגודל הכובד... אולם לא ניתן לתאר את החומר כמכוער או יפה או שלילי - כמו שלא ניתן לתאר את
הנשמה כגדולה קטנה או קשוחה... הרושם "השלילי" שנדבק בחומר - מקורו ברגע כניסת
הנשמה אל הגוף האנושי; שררה ברגע זה אווירה של מבוכה... כי היה על הזוג המוזר הזה, הגוף
והנשמה, להתחבר באחת וליצור מערכת משולבת הפועלת בתיאום והרמוניה עד לרמת שיא... ולמעשה לא תמיד פעל התיאום הזה ברמת שיא בין הגוף
והנשמה... היו בעיות באמצע הדרך; היו אי - התאמות, היו אי - דקויות, היו אי - הבנות - ... השני... אולם במחול ההאשמות הזה - צד אחד בלבד מנצח תמיד, וזה לא פייר ומשווע אי - צדק, כי רק צד אחד האחראי על הדיבור והביטוי יודע לדבר ולהתבטא ולהאשים... ולנצח! זוהי
הנשמה שפונה ברגע זה אל הגוף ומאשימה אותו בגשמיות בכיעור בקשיחות ובכל יתר התיאורים ... "פה" - היה תוקף בחזרה בטיעון רלוונטי אחד ודי: ומה איתך גברתי הנאה? ומהו תפקידך בחגיגה הזאת? הלא גם לך חלק בפשלה הזאת - הלא כן? אם רק היה בסביבה צד שלישי שיעמיד את
הנשמה על טעותה ובמקומה: הרי מי כמוך יודעת שהתיאורים השליליים הללו שייכים אך ... הרי החידלון רובץ לשניכם בפתח... לסיכום, לא השם יתברך ברא את "הרע", כי אין בנמצא "חומר" שכזה... מקור המונח "רע" איננו בחומר אלא בסיטואציה מביכה שנוצרה, בה יצרה
הנשמה את המונח הזה והשתמשה בו ברגע של מבוכה... כך נטמע במוחינו הרעיון הבלתי רלוונטי ...