הורות - פרדיגמה ישנה תחילה נבדוק מהו המצב הקיים כיום, בתוך קשרים בין
הורים וילדים. לא זר לנו כי
הורים רבים מרגישים שילדיהם משתמשים בהם כ'כספומט' - מעוניינים לקבל מהם כסף (אוכל, רכב וכד') ולא מעבר לזה. לא באמת נשארים כדי לחלוק לשתף להתייעץ לדבר להרגיש יחד אחד את עולמו של השני. מוכרת עוד יותר התחושה של ילדים כי
הוריהם לא מסוגלים להבינם, לקבל אותם כפי שהם באמת, מרגישים
שהוריהם שיפוטיים, מעבירים עליהם ביקורת ועסוקים ב לומר להם מה עליהם לעשות, לכן ילדים עם הזמן הולכים ונמנעים ממגע כנה - אינטימי עם
הוריהם. גיל ההתבגרות מתחיל את תהליך 'ההגדרה העצמית' של הילד אך במקרים רבים נותר ריחוק רגשי ואף מתעצם, גם בשנות הבגרות. שני הצדדים חווים עם השנים התנגשות בין עמדות, ... ילדים (גם בגילאי 30 40 50) יבחרו לבלות זמן חופשי עם אחרים, שאולי בגיל
הוריהם, אולי בעלי מאפיינים דומים, אך לא עם
הוריהם. האם כך אמור להיות? מה יש בקשר עם
ההורים דווקא שמכתיב את המרחק? ציפיות ואכזבות
הורים רבים חשים אכזבה מהקשר עם ילדיהם, אם אכזבה מתדירות המפגשים, אם מהאופן בו הילד מתנהל בחייו, אם מהשגי הילד, עמדותיו, מהאופן בו הוא דואג להם תומך בהם מטפל בהם וכד'. ילדים רבים חשים כי בקשר שלהם עם
הוריהם הם מקבלים מסר זה של אכזבה. הם מרגישים כי
ההורים מאוכזבים מהם חושבים שהם לא טובים מספיק, שהם לא עושים מספיק בעניין זה או אחר וכד'. ניתן לאפיין את רוב הקשרים ככאלה המכילים אכזבה. מעניין לבדוק, מתי היא נוצרת ובעקבות מה? אכזבה קיימת בד"כ במקום בו היו לפניה ציפיות.
כשהורים מחזיקים ברעיונות שונים לגבי מה ילדם אמור להיות / לעשות, ברגע שהמציאות לא תואמת ציפייה זו, תתרחש האכזבה. כל עוד ממשיכים אנשים להחזיק בציפיה המקורית, המציאות שלא ... נפנה להבין כעת: פרדיגמה ישנה ליחסים ככל שנלך אחורה בזמן, נדיר יהיה למצוא
הורים שלא השתמשו בסמכותנות ובכוח מול ילדיהם.
הורים היו שם כדי לתת הוראות.. והילדים היו שם כדי למלא אחריהן. אלו שלא דרשו משמעת וציות נחשבו חלשים. הציות נחשב להוכחה מספר אחת לערכו של המבוגר /
ההורה. כמו בתא המשפחתי, כך גם במעגלים החברתיים הרחבים יותר. ככל שיותר אנשים מצייתים לך, אתה חשוב / מוערך יותר. בעל יותר כוח השפעה.
הורים שאבו את רעיון ההנהגה הכוחנית משליטי התקופה, שעשו את אותו דבר רק בקנה מידה רחב.
הורה ע"פ הפרדיגמה הישנה - תפקידו
להורות. ללמד, לתת הוראות, (כך גם נתפס תפקידו של מורה -
להורות לאחר (לילד) את הידע, או מה עליו לעשות).
ההורה הוא זה היודע, זה המחזיק במה שנכון ולכן גם זה המחליט והקובע. לפי פרדיגמה זו, הילד הוא לוח חלק הניתן לעיצוב. הילד ידע רק מה שהורהו יבחר ללמדו. בזכות ידיעת הנכון
ההורה מצפה להיות מכובד על ידי ילדו / תלמידו.
ההורה מקבל ראשון לצלחת, ישן במיטה הטובה יותר וזוכה לעצמאות הגדולה יותר בתוך התא המשפחתי שהוא מקביל למבנה החברתי המכיל את המשפחה. כך היה עד כה במקומות רבים בעולם. ע"פ ... באופן לא מודע את התפתחות ילדן לכלל עצמאות. כמה דוגמאות יש לציפיות של
הורים שילדם יכבד אותם יפאר את שמם ירחיב את הצלחתם ישמש חלון ראווה עבורם? לשם מה נוצרות ציפיות אלו? לטובת הילד? או לטובת
ההורה שצמא לכבוד, לחשיבות, להצלחה מתוך הצלחתם של ילדיו?
הורה שמחזיק בציפיה שילדו יאמין באותם ערכים כמו שלו,
הורה שרוצה שילדו יתחתן בדרך המקובלת עליו,
הורה שרוצה שילדו ירכוש מקצוע שהוא מחשיב כרצוי.. רוצה לאחוז בילד כבמושיע לחיזוק זהותו הפנימית. רוצה לאשר באמצעות ילדו את תקפותו שלו. האם ילדים אמורים להיות חלק מזהותם של
ההורים? האם אושרם של
הורים נמצא במידה כלשהי תחת אחריות ילדיהם? האם מתוקף כך על ילד ללמוד את רצון