... לוקחים את המילה אני, מה זה האני? התודעה שחווה שהיא קיימת. כשהאדם אומר אני, הוא חווה למעשה שיש משהו שהוא לא אני. אם אדם לא היה יודע
להבדיל בין אני ללא אני, לא הייתה משמעות למילה אני. ואם יש משהו שהוא לא אני, זה אומר שהאני של האדם מורכב, ולכן האני הוא אפשרי ולא מחויב. לכאורה האני נראה בסיסי ... האדם שחושב שהאני שלו הוא לא מורכב אלא הראשון, זה בגלל שהאני האמיתי שלו באמת לא מורכב והוא הראשון. ושתדעו לכם שמצד האמת האמיתית אין
הבדל בין האני הנפרד לבין האלוהים. למרות שזה לא הגיוני שהרי האני הוא חלק ואלוהים הוא הכל. יש כמה דרגות, בהתחלה אומרים, אתה לא אלוהים, זאת הבנה בסיסית, יש ... אלוהים. אך יש הבנה נוספת שאומרת, שאין אני ואלוהים, אין חלק ושלם, החלק והשלם הם אחד. בסוף התהליך שהאדם אומר שהוא אלוהים, זה נכון, כי אין
הבדל בין החלק לשלם. כי מצד האמת אין אלוהים, אלא יש רק אלוהים, ולכן אין
הבדל בין החלק לאלוהים. ואם האדם מבין את זה, נגמרות לו השאלות. ולהיות אלוהים פירושו שיש כאן תהליכים שכליים של התבוננות, התבוננות רגשית ושכלית, ובסוף יחליפו לך ... בין האלוהים לבין הצמצום. וכאשר לא תבדיל בין המהות לצורה, אז אתה בחוויה של אלוהים, ואין לך יותר שאלות. וזה כמובן יתבטא בחיי היום יום. אין
הבדל בין הנפרדות לאחדות. שאלה: האם אפשר להמשיל את מה שאתה אומר לטיפת מים והים? אליעד: כן, יש ים ויש טיפה, אבל עדיין בתפיסה שלך אתה לא יכול לחשוב בבת אחת על ... ועל הים. אתה אומר זאת הטיפה ולא הים, וזה הים ולא הטיפה, אבל אתה תגיע להבנה שכשתגיד טיפה תחווה ים, ושתגיד ים תחווה טיפה. לא יהיה אצלך
הבדל בראש בין הטיפה לים. בחוויה שלך אתה עדיין תבדיל בין דבר והיפוכו, בין אני ולא אני, אבל בראש שלך תבין שזה לא באמת שתיים אלא זה אחד. הם ישות אחת. ומי שרוצה ... נסיר את כל הצורות של האני ונסיר את כל הצורות של הלא אני, נקבל מקום וזמן ריקים. מה זה מקום וזמן? זה עדיין שתיים. יש מקום ויש זמן, אם יש
הבדל בין מקום לזמן אז הם שניים, אם לא היה
הבדל לא היינו אומרים זה מקום וזה זמן. ואם זה שניים, אז אם נפרק אותם, מה נקבל? משהו שהוא בלי מקום וזמן. שאלה: מה זה לפרק? אליעד: מקום זה ישות? זמן זה ישות? מה ... שניים. יש לנו נפרדות ואחדות. האין מהווה את היש, את הצורות. הבנו שגם האין סוף נפרדות וגם האחדות, זה צורות שונות של משהו אחר, שבו נגמר
ההבדל בין יש צורות לאין צורות. יש משהו נוסף שמקיף את כל סך הדברים שנתפסים לנו במוח, במחשבה שלנו אנו מסוגלים לתפוס מה זה יש וגם לתפוס מה זה ההפך של היש, שזה האין. יש לנו יש או אין. ויש הוויה גדולה יותר שבה אין הפרדה בין יש לאין. יש הוויה / פרספקטיבה / מציאות שבה אין
הבדל יותר בין היש לאין. אין שום
הבדל בין כל מה שיש פה לכלום. וכן אפשר להגיד שגם המהות הזאת נפרדת ואפשר לומר שהיא רק צורה. האדם מגיע למצב שהמהות האחרונה שהגעת אליה, היא שהיש והאין זה אחד, ... שההוויה של הכל היא כלום. זה אומר שיש לנו נפרדות ואחדות, וזה אומר שיש שניים, אחדות ונפרדות, ומה שמקיף את שניהם זה השלם הראשון שאין בו
הבדל בין מהות לצורה, אין
הבדל בין יש לאין. אבל עדיין יש הפרדה בין המהות הראשונה שבה אין
הבדל בין יש לאין, לבין העולם שלנו שיש בו
הבדל בין יש לאין. למשל, יש שולחן ואין שולחן, זה יש ואין, אבל גילינו שהמהות הראשונה היא גם של האין שולחן והיש שולחן, אז אין
הבדל בין יש לאין. הבנו בשכל שיש שכבה פנימית שבה אין
הבדל בין יש לאין, אבל הבנו את זה עדיין כשכבה, אבל אנחנו לא נמצאים רק שם, אנחנו נמצאים גם שם. אתה אומר, אני מוכן לקבל את זה שאני עשוי ממשהו שאין בו
הבדל בין יש לאין, אבל עדיין אני חווה
הבדל בין יש לאין. הספר הזה, אם את לומדת אותו, הוא מכריח את השכל שלך, להתחבר למשהו שהוא לא מסוגל להתחבר. כאילו נאמר שאי אפשר להבין, הספר הזה יכריח אותך להבין. ... זה הספר. אבל לא רק הוא, אלא כל דבר הוא המהות. צריך להבין קודם כל מה היא המהות, היא נמצאת מחוץ למקום ומחוץ לזמן. שמהווה את הכל, שאין בה
הבדל בין יש לאין ושהיא הכלום. ואין
הבדל בין המהות לצורה שלה. זה כמו להגיד שהספר והחדר הם ישות אחת. אם היית מבינה מה הוא הספר, היית מבינה שאת הספר והספר זה את. איך יכול להיות שהמהות תמלא את ...