גאווה - מבוא
גאווה, היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם לעצמו, לתכונותיו, למעשיו ולדברים שיצר, ולעתים גם לכל אלו בקבוצה ... מעמים אחרים נהוג לכנות דבר זה כלאומנות. לעתים הערכת היתר מוקרנת מהאדם אל דברים המתייחסים ושייכים אליו כגון אנשים שמשמשים כמנהיגיו, רכושו, תפיסותיו או ילדיו.
הגאווה תהיה בדרך כלל בהקשר חברתי כאשר האדם מבדיל באמצעותה בינו לבין האחרים, או בין קבוצה התייחסות שהוא שייך לה לבין קבוצות אחרות. תוכן עניינים: 1 היבטים שונים
בגאווה 2 בתרבויות 3 בדתות 3.1 ביהדות 3.1.1 בתלמוד 3.1.2 הוגים יהודיים 3.2 בנצרות היבטים שונים
בגאווה: כאשר תחושת הערך העצמי של אדם גבוהה במידה ניכרת מן הערך שמייחסים לו רוב האנשים סביבו, ובמיוחד כאשר תחושת הערך העצמי הופכת מנותקת מן המציאות והמחזיק בה אינו מכיר בסתירות בינה לבין המציאות =
הגאווה מכונה
יהירות . כאשר תחושת הערך העצמי של אדם מיוסדת לא על מעשיו והישגיו אלא על השוואה בינו לבין אנשים אחרים, ... בלשון עממית מכונה מי שמנפנף לעיני כל ביכולותיו שוויצר. בתרבויות: בתרבויות שבהן הושם דגש רב על היררכיה וציות ושבהן לא הייתה הפרדה בין אדם למוצאו או מעמדו, נחשבה
גאווה אצל מי שדורג בתחתית ההיררכיה או שבא ממוצא שנחשב נחות, לרגש שלילי שיש לדכאו. תחושות דומות אצל אנשים ממעלה ההיררכיה נחשבו למעלה שיש להתגאות בה. בתנ"ך פרשת מגדל בבל שבוניה רצו לבנות עיר שראשה בשמים, נתפסת אף היא כסמל
לגאווה ויוהרה אנושית. בתרבויות יוון ורומי הייתה הבחנה בין
גאווה ראויה של אדם במעשה ידיו, לבין
גאווה מופרזת שנתפשה כהחצפת פנים כנגד האלים וכונתה היבריס. במיתולוגיה היוונית מופיע הסיפור על דדלוס, שבנה ... במרכבתו של המנצח כדי שישוב וישנה באוזניו: "כך חולפת תהילת עולם" (Sic transit gloria mundi) היינו, האדם הוא בן תמותה והתהילה חולפת. גם בימינו ישנה אבחנה בין
גאווה מקורית שנותנת לאדם את הביטחון העצמי והאמביציה להצליח במעשיו ולקנות לו שם טוב ויוקרה, לבין גבהות לב שגורמת לאדם להיות
יהיר, אגוצנטרי ולא חברתי. בעת החדשה אוניית הטיטניק ופרשת טביעתה בשנת 1912 מסמלת את יוהרת האדם אל מול כוחו של הטבע, שכן בוניה האמינו ופרסמו שאוניה זו לא ניתנת לטיבוע, בשל הטכנולוגיה הייחודית שלה. אחד הסממנים הבולטים של הנאציזם היה
גאווה לאומית קולקטיבית יחד עם תאוות הכוח והערצתו. האמונה כי הגרמנים הם הגזע העליון ולכן ראוי להם להשתלט על כל העולם, לרדות בו, לנצל אותו לצרכיהם, ואף לרדוף את כל ה"גזעים הנחותים" ולהשמיד אותם. ישנם חוקרים הסוברים כי
לגאווה ישנם שורשים אבולוציונים. חוקרת בשם לורי סנטוס מאוניברסיטת ייל בדקה אצל קופי קפוצ'ין את המושג המכונה ... הבעלות שלהם על הדבר. בדתות: בדתות רבות, כמו היהדות, הנצרות, האסלאם, הבודהיזם ההינדואיזם והקונפוציאניזם, וכמו כן במגוון כתות מיסטיות ואמונות "העידן החדש" נחשבת
הגאווה בדרך כלל לרגש שלילי. ברבות מהדתות והאמונות המיסטיות הללו קיימת תביעה מן האדם לחוש שפלות רוח והכחשת העצמי, או ביטול של האדם לנוכח האלוהות חובקת הכל. בדתות כמו הבודהיזם, השאיפה הנעלה ביותר היא להפסיק את הסבל.
גאווה גורמת לסבל. על - פי תפישה זו
גאווה היא דבר שיש להלחם בו. גם בהינדואיזם נחשבת
הגאווה לרגש מגונה. האל רוואנה במיתולוגיה ההינדואיסטית הוא מלך מרושע שראמא, אואטאר ווישנו הורגים משום שהוא מפגין את החטאים שדינם מיתה
גאווה ותאווה. ביהדות: בתורה שבכתב אין באופן מפורש איסור של
גאווה לאדם הפרטי בניגוד לאיסורים על חמדנות, נקמנות, נטירה ושנאה. איסור
הגאווה נאמר בפירוש רק אצל המלך שמצווה לקרוא בתורה "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז כ), וגם שם הדבר מנוסח לא כאיסור או לאו, אלא כנימוק והסבר למצווה אחרת. ועם זאת, הרמב"ן מבקש ללמוד מדבר זה בקל וחומר,
שהגאווה אסורה אצל כל אדם. בעקבות התגלות שמיימית בחלום, מנה הסמ"ג את איסור
הגאווה כאחת מתרי"ג מצוות (מצווה סד) בלאו של "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך", על פי הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יא), "אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה". עם זאת, במקרא מיוחסת
גאווה כתכונה חיובית רק לאלוהים. לדוגמה: "ויאמרו לאמר אשירה ליהוה כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (שמות, טו א).
גאווה אצל אדם, לעומת זאת, נתפשת כשלילית או כמקורבת או משויכת לטיפשות או בערות. לדוגמה: "בפי אויל חטר גאוה, ושפתי חכמים תשמורם" (משלי יד ג) וישנה אף תפילה להימנע מגאוה, "אל תבואני רגל גאוה, ויד רשעים אל תנדני"" (תהילים לו יב). יחס עוין במיוחד יש
לגאווה כאשר היא באה מפי אדם או ממלכה המתיימרים לסמכות או כוח אלוהי. לדוגמה, פרעה מלך מצרים המתיימר כי הוא ... המלך המעיד על עצמו שהוא "כלב מת... פרעש אחד" (שמואל א', כד, יד) ובמקום אחר אמר "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" (תהילים פרק כ"ב ז). בתלמוד: בתלמוד
הגאווה מכונה גסות רוח וזחיחות דעת. על מי שמתגאה נאמר שהוא "דוחק רגלי שכינה" ועליו אומר האלהים: "אין אני ... אצל דבורה הנביאה, שפסקה את שירתה באמצע" (בבלי מסכת פסחים סו ב). עוד מדמים חז"ל את המתגאה לעובד עבודה זרה (אחת משלוש העבירות החמורות שבתורה), ואומרים שמי שיש בו
גאווה "ראוי לגדעו כאשירה" על פי הפסוק "ורמי הקומה גדועים". (בבלי, מסכת סוטה ה א) עם זאת, לעתים
הגאווה חיובית במידת מה, כמו שמובא שם בשמו של רב שסובר ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית (כלומר ...