רוחניות - בין ייאוש ותקווה... הן מוצו משום שראיתי ללא ספק שהמשך הדרך אינו "מקדם" לשום מקום, אלא מוסיף "עוד מאותו דבר" - מוסיף עוד אשליית חיפוש. כל סדנאות השחרור הפסיכולוגי מבית רג'ניש ובניו כבר לא היו רלוונטיות כלל, הקשבה וקריאה של מורים רוחניים הוסיפה רק ידע על מה שאחרים יודעים, ניסיונות "להיהפך" לער יותר רק חיזקו את אשליית אותו "אני", הסמים גם הם לא הציעו תשובה שאינה זמנית, ובנוסף הכרתי בכך שכמות המדיטציה אינה מובילה לאיזו התעוררות פלאית שנוחתת יום אחד מהשמיים. ... אחר חופש פנימי, נחשב חוסר האונים למוקצה מחמת מיאוס: הוא גם מאיים לחבל בהליכה במסלול הרוחני, וגם נתפס כאשליה גורמת סבל, שממנה כדאי וצריך להשתחרר. אצל אנשים כאלה נוצרת שאיפה ללכת מעבר לחוסר האונים, או להכיר באשלייתיות שבו, או להיות במצב בו הוא לא נחווה. מנקודת ראותי אין הרבה הבדל בין ההשקפה החברתית הרווחת, ובין התפיסה הרוחניקית שתיארתי. שני המקרים הם ... של אושו, ועוד כמה מורים, שיש יציאה. שתתכן מציאות אחרת מזו שאני חווה. אני נופלת שוב באותם שקרים ובאותן אשליות. אך אני מכנה אותם שקרים ואשליות רק משום התקווה שזה מה שהם. הם חוזרים על עצמם תמיד. אני מזהה אותם לפי התחושות והרגשות. כל הזמן אותם מבנים מזויינים שאינם מרפים. תקועים חזק ...