... אלא כמחשבה של החושב. כי גם כל מה ש"ישנו" הוא בסה"כ תחושה של האדם, שמצד השכל הישר הקיום הממשי שלהם תקף בדיוק כמו הקיום של כל דימיון או מחשבה, וגם הדימיון הוא
אפשרי המציאות, כלומר הוא "יש" שיכול גם להיות איננו. ... כגון מי ברא את העולם והאם יש חיים אחרי המוות וכו'. ובאמת אם האדם קיים, אז הוא יכול להיות לא קיים וממילא קיומו הוא רק אפשרות ולא מחויבת, כי בתפיסה כזו הכל
אפשרי, לא רק שאי אפשר להתחייב שתהיה קיים אחרי המוות, ... של האין קיום, לא קיימת? או במילים אחרות שהיא לא נפרדת מהקיום עצמו? המהות היא "אושר" שהיא מחויבת, והצורה היא הרצון של האדם להשיג דברים (זוגיות, בריאות, כסף) שהם
אפשריים. והאדם רוצה להשיג את הדברים הללו, כדי לבטל את הצמצום ולחזור למהות שאותה האדם לא יכול לאחוז בשכלו, כי הוא מפריד אותה מהצורות. ויוצא שבעקבות ההפרדה בין המחויב
לאפשרי, האדם אף פעם לא יכול להגיע למחויב, כי בתפיסה הזו תמיד יש לכל דבר הפך וכל דבר הוא
אפשרי המציאות. כלומר, אם המהות (אושר) נפרד מהצורה ... בפני עצמו. והאדם צריך לשים לב, שהוא אף פעם לא אומר "אני רוצה להיות מאושר", הוא תמיד אומר "אני רוצה זוגיות / בריאות / כסף", כלומר הוא תמיד טוען שהוא רוצה את
האפשרי ולא את המחויב והוא פלא, כי כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולומר שאתה רוצה את
האפשרי ורק אחרי ששואלים אותך למה אתה רוצה את
האפשרי, אתה נזכר שאתה בכלל רוצה משהו אחר? (אושר) ... תלויה בסיבות. דוגמא: מישהו אומר - רע לי כי החברים שלי הבריזו מהמשמרת, למה? כי זה גורם לשעמום. בעצם הוא הסביר - שהשעמום הוא המחויב, והסיבה ש - החברים הבריזו היא
אפשרית. כלומר, שהרע לא טמון בכך שהחברים לא באו, אלא ... מדוע הטיעון הראשוני של האדם היה"אני רוצה שיבואו החברים"? ולא "משעמם לי ואני רוצה להפיג את זה כשאחת מהאפשרויות היא החברים" כיצד אפשר לשכוח את המחויב ולהתמקד רק
באפשרי? האם כשהאדם מדבר על "שעמום" ועל "חברים שלא באו ... למשמרת כי זה גורם לשעמום", זה כמו לומר "רע לי מכך שהחברים לא בא למשמרת כי החברים לא באו למשמרת". כי הרצון להפיג את השעמום, הוא עליון \ מהותי ביחס לצורותיו שהן
אפשריות, והאדם מחייב את הצורה ושוכח את הרצון המהותי. מכאן נוצרת ההבנה שלמרות שהרצון להפגת שעמום הוא הרצון הראשון והרצון בחברים הוא
אפשרי ביחס אליו, אפע"כ האפשרות מחויבת בדיוק כמו המהות, ...