... כאשר הפסיקה להיניק את ביתה, ולדעתי אפשר לקרוא את זה באותה מידה כאילו ששלחה ילד לגן. היא כתבה כך: "אני לא מקילה ראש
באובדן שלך. צפיתי את הרגע הזה וחששתי ממנו מאוד, היום בו אקח ממך סופית את מה שהיה חלק כל כך משמעותי בחייך, בחיי... בניגוד גמור לרצונך... הרי זה
אובדן עבורי, לא רק עבורך... מה שהיה נכון לשתינו כשנולדת, כבר לא מתאים כעת, לפחות לא עבורי. " מה שהדהים אותי בקטע הזה זו הכנות, והראיה הנדיבה כל כך של ביתה וגם של עצמה. היא רואה את
האובדן של שתיהן. לא רק שלה, ולא רק של ביתה. משפט שאני רואה אותו כמנוגד לחלוטין למה שאם זו כתבה, הוא משפט מקובל ביותר בתקופה של שליחת ... קשה לנו איתו? למה לא קשה לשלוח ילד לבריכה עם סבתא? ואם כל כך קשה לנו לשחרר, למה זה מתבטא רק עכשיו? קשה לנו כי יש פה
אובדן, שלנו ושלו.
אובדן של הזמן שלנו איתו לבד בבית, או הזמן שלו במקום הבטוח שהוא מכיר ואוהב - הגן הקודם.
אובדן של מצב יציב וטוב שהיינו בו. אנחנו לוקחים ממנו משהו משמעותי, בין אם זה נעשה למענו ובין אם למעננו. קשה לנו כי אנחנו דואגות לילד. ... הכל למענו. המצפן הזה מושתק כעת, כי הוא צועק הצילו. המחט שלו מתנדנדת בפראות. איזה הבדל בין המשפטים, "אני לא מקילה ראש
באובדן שלך" ו"לי זה קשה יותר". בראשון אנחנו יחד בהתמודדות הזו, הגדול והקטן. בשני יש ביטול של כל הקושי, התעלמות. בראשון יש מה לעשות. אם יש פה
אובדן אמיתי, משבר, אז אפשר לתמוך בילד. אפשר לדובב אותו (בגיל המתאים), לשוחח איתו על הקשיים שלו, אפשר להציף אותו באהבה, בחיבוקים, אפשר ... החסר בבית, אפשר לקרוא סיפורים מתאימים, או כל דבר אחר שיכול לחזק אותו בהתמודדות שלו. אפשר גם להשיג תמיכה לעצמנו,
באובדן שלנו, במשבר שלנו, בהתמודדות שלנו. במשפט "לי זה קשה יותר" סוגרים את הדלת. לא קשה לך, ומספיק כבר לבכות. וגם לי לא קשה באמת, כי אין ...