... לאחר טראומת העקידה, והוא לא יכול היה להיות בקרבת אביו
אברהם. ובכל זאת, ליבו הכאיב על כך. רבקה החלה מיד בארגון האוהל, שיד אישה לא נגעה בו ימים רבים. הרבה אבק, קרעי בגדים בדים ... מספיק. יצאתי כרגיל לכיכר השוק, אתם הרי יודעים שאישי,
אברהם, ידוע בהכנסת האורחים שלו. נו, ומי צריכה לדאוג לכיבוד, ברור לא? [4] אז אני דואגת שתמיד יהיה משהו באוהל. ובכן, עוברת ... חזרנו. בדרך אל האוהל שלי חשבתי לעצמי: אני שרה אשת
אברהם, אם יצחק; מה אני מסמנת אחרי? ואז החלטתי לכתוב. וכתבתי. לא שוכחים לי את זה. לא שוכחים לי ששיקרתי, שכיחשתי: "ותכחש שרה ... היא צחקה ושיקרה". הוא אמנם מביע מחמאות בהסתייגות, אבל
לאברהם יש לו רק תשבחות, אחוות גברים, ממש. [8] נכון, צחקתי, אז מה? וכי מישהו אחר במקומי לא היה צוחק? אני כבר באמת לא הייתי ... הרי גם אברום שלי, ואדני זקן היה. אז נכון, שאישי הזקן,
"אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה / ביטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה / אפילו מטאטא יורה, אפילו מטאטא". ... שישיר... אבל, וזה חשוב יותר, מה יש אישי לא צחק? "ויפל
אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד? " [14] אבל הוא לא נשאל לפשר צחוקו, כמוני. ככה ... ולאברום שלי מלאו כבר 100 שנה ממש; ועל שנינו נאמר:
"ואברהם ושרה זקנים באים". [20] ובכל זאת הוא בא, "ותהר ותלד שרה
לאברהם בן לזקניו". [21] ואיך התייחס אברום שלי, לבן שלי, לבן שלנו, ליצחק? נכון הוא חגג כיאות, [22] אבל... ממש קשה להתבטא... אבל, אני חייבת! לא, על זה לא אסלח לו, לאברום שלי,
לאברהם שלכם. למען אחרים הוא היה מוכן אפילו להתווכח עם אלוהים, להתנגד לו; הנה בסיפור סדום ועמורה הוא זועק. [23] והוא מתמקח ... על הגר ועל ישמעאל הוא חס, מרחם: "וירע הדבר מאד בעיני
אברהם על אודת בנו". [25] זאת - אומרת בנה של הגר, זו שניצלה כל רגע כדי להתגרות בי, ממש לבזות אותי: "ויבא אל הגר ותהר ותרא ... אשר אמר אליך". [28] אברום שלי אינו פוצה פה! יותר מכך,
אברהם קם מוקדם מאוד בבוקר - "וישכם
אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים". [29] בהנץ ... כ ל! הוא ממש קשר את יצחק בננו, והניף את הסכין: "וישלח
אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו". [30] לא, על זה אני לא אסלח לו, לעולם לא!!! וזה כבר היה למעלה מכוחותיי, ואחרי 127 ...